שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק קס״ו סימן ד׳

תשובה: אין למלמד דין שומר כלל. וזה כבר יראה, כי שכנגדו, ויקרא שמו ראובן, רוצה לדמות עניינו לענין אומן ושותף ומלוה על המשכון, ודומיהן. אשר מבלי הזכיר לה בעל החפץ שם שמירה, נעשין שומרים, עד אשר יטעו מדרך השמירה המוטלת עליהם, חייבין לשלם. וכמו כן, הענין במלמד, כי בעת אשר נשכר בעד ככר לחם אצל ראובן, ללמוד לבנו תורה ומצות, וידע שהנער יבא אל ביתו, וספרו בידו, מן הסתם נטל עליו ראובן שמירת ספרו. וגם הוא, למען מלא רעבון ביתו קיבלה עליו בסבר פנים יפות. ואני אומר, שהדמיון הזה אין לו שחר, לשני טעמים. האחד: שכל הנפקדים שנעשים שומרים מבלתי הזכיר אליהם שם שמירה, יגיע עליהם ריוח או תועלת בקיום ממונם אצלו, עבור החפץ המופקד בביתם, שמור מכל מיני מזיקין. והגעת הריוח והתועלת לנפקד, מצד הפקדון הוא, שיש חיוב גדול להתחייב בעבורו, אם בהטיל עליו משא השמירה בסתם, ומבלי הזכרה כלל. ואם להתחייב על אבדן החפץ בדברים לבד, מבלי קנין. וזה השורש כבר כתבוהו המפרשים, במקומות רבים, וביחוד בסוף פ' השוכר את הפועלים (בבא מציעא צ"ד ע"א). עד שבעבור זה, לא מצאו טעם בבירור על מה שחייבה התורה שומר חנם (חייב) בפשיעה, הואיל ואין צד הנאה מגיע לו מן השמירה. וההכרח הביאם לומר בטעמו של דבר, כיון שקבל עליו בפיו שמירת החפץ, והנפקד נשען על שמירתו [ואם] נאבד בפשיעתו, הרי הוא קרוב למזיק. ולפי שיש לאומן וחבירו הנז' תועלת בשמירת החפץ, לכן נעשו שומרים מבלי הזכרה. כי המלוה דרך משל, אחד אשר נדבו לבו להלוות לעני את כספו, במצוה על ככה מפאת תורתנו הקדושה, הנה הוא לקיים ממונו, שישמור את משכונו. כי אם יאבד אותה, יאבד את מעותיה, כנגד שיווי המשכון. ואולי כולם, אם הלוה הוא מן הכופרים בכל, לדעת שמואל דאמר בפ' השוכר את האומנים (בבא מציעא פ"ב ע"ב): אבד קתא דמגלא, אבד אלפא זוזי. לפי שעל תנאי זה, קיבל עליה שמירתו. ואיך לא ישמרנו יפה, והרי הוא כאחד מקניניו, לדברי ר' יצחק שהלכה כמותו! וכמו כן, האומן אם לא ישמור הכלי שנתנו אליו, ועליו לתקנו, יאבד שכרו, והיו חייו תלוין לפרנסתו. וכן הטעם בשותף, שמפני חלקו בחפץ צריך לשמור את כולו. לפיכך ראוי לומר בכל אלה הנפקדים, שכמו שהותרה שמירת החפץ ולתועלתו, סתמן כפירושן. וזהו הטעם בלוקח כלי לשלשים יום, שיש לו דין שומר חנם אחרי עוברן. וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו, בפ' השואל לפי שכבר הוטל עליו, משא משמירה מחמת עצמו. אבל מי שאין ממונו מתרבה, ולא מתקיים ונשמר מצד קיום החפץ ושמירתו, כמו שהוא הענין במלמדות, צריך הוא בטרם שיהיה לו דין שומר, שיטיל עליו המפקיד משא השמירה, ושגם הוא יקבלנה בפירוש. או שיאמר דברים מורים על קבלתה, כמו הנח לפני. אבל הנח סתם, בעיא ולא איפשיטא בפ' האומנין (פ"ו ע"ב), ולקולא. ואין לכמו זה הנפקד, דין שומר ואם לא הטיל בעל החפץ משא השמירה על בעל הבית, חיוב שמירה רק מן הנזק שיגיע להם מחוץ. וזה לדעת חכמים. אבל לדעת ר', אפי' מכמו הנזק אינו חייב, אלא אפי' יקבל עליו לשמור, אין לו דין שומר חנם לחייבו על הנזק הבא מן החוץ, הואיל ובעל החפץ לא הזכיר לו שום שמירה. ונתבאר כל זה בפ' שור שנגח את הפרה (בבא קמא מ"ז ע"ב). ואמרו במכילתא (בס' משפטים): כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. ר' ישמעאל אומר: עד שיפקיד אצלו, ויאמר לו: הילך ושמור לי כלי זה. אבל אם אמר לו: תן עיניך בו; פטור ע"כ. ובנדון שלפנינו, אפי' תן עיניך בספר, לא אמר לו מעולם למלמד, והדבר [מובן] שאין לו דין שומר כלל. ואין להשיב משומר אבידה, שהתורה הטילה עליו שמירה בפירוש, וגם הוא קבלה עליו כשהגביה האבידה