שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק קמ״ג סימן ב׳

תשובה: באמת יש לדון להקל ולהחמיר בזה. דאפשר שהכל הולך אחר לשון: קודם מסירת הודאתו להם. ואפשר דאינו קשור עם אותו הלשון, אלא ההודעה לברורים, ושיעשה שטר הוא ואשתו, מפני שהוא עיקר תנאי התקנה. אבל השבועה, אינה נגררת אחריו. אלא כאומר לקיום התנאי והענין, שישבע עוד. וכל זמן שנשבע קודם שיפסקו לגבות את המס, די בכך. ואף על פי ששני ענינים אלו אפשר כן ואפשר כן, לפי שהלשון, דין אמת יראה: שאין ההקפדה בשבועה עד הזמן שיצאו לפסוק עליו. שאין אנו מקפידין בתנאי, אלא לפי הצורך. ואין הצורך, אלא עד זמן גביית המס. ודומה קצת, לאתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי, שאין אומרים מיד, כמעשה דר"ג והזקנים. וכן, אין אומרים שיחזירהו לאחר שנה. אלא שיחזירהו תוך הזמן, שהוא צריך לצאת בו ידי חובתו. אבל הברורים, אינן חייבין לכתוב לו, אלא עד אותו זמן שישבע, לפי שלא נגמר הכל, כי אם עד אחר השבועה. ושמא לא ישבע, ונמצא בטל הכל. ובכדי, אין מטריחין אותם לכתוב. ועוד, שאין ענייני הקהל באין בדרך עקיפין, שנאמר בלא שום תועלת, ובלא שום פקפוק על האמת. לא נשבע בשעתו, כענייני ישירות ודיני הקנסות, וכל דברי הקהלות על דברי אמת הם בנויים.