וא"ת: אין כאן מיגו, דטפי ניחא ליה למימר: מפלניא זבינתא; דאין כאן מי שיכחישנו. משא"כ, בטוען: מינך זבינתה; דאין אדם מעיז פניו בפני היודע האמת כמוהו. וכדרבה (בפ"ק דב"מ דף ג' ע"א), דאמר: מפני מה אמרה תורה: מודה במקצת הטענה ישבע חזקה: אין אדם מעיז פניו, בפני בעל חובו. לא היא! דכל שבא להחזיק בדבר הידוע לחבירו, אם אתה חושדו דשלא כדין בא להחזיק, כל שמעיז פניו בכך, יעיז ויעיז בכל טענה, ואפי' בטענת דמינך זבינתא. ויש לנו כיוצא בזה, בר"פ חזקת (בבא בתרא דף ל"ו ע"א), גבי הנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא. דקא טעין בהו, ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן. ומש"ה, מועיל [דאיבעי טעין], דלקוחות הן בידי. ואף על פי שאין עזות כעזות מי שטוען: אתה מכרתה לי, שבנזק, אין הבעלים יכולין להכחישו. אלא דכל שבא להחזיק בעזות הידועות לזה, אם בשקר הוא מחזיק בהם, כל שאתה מחזיקו בעזות זה, אנן סהדי דיעיז ויעיז לומר: לקוחות הן בידי.
שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק קל״ח סימן ב׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Vilna, 1885
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שו״ת הרשב״א חלק ה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.