שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק קל״ג סימן ב׳

תשובה: בעיקר מקצת הלילה, אם הוא כמקצת היום, נחלקו בו המפרשים נ"נ אף על פי שיש מרבותי נ"נ אומרים להקל, דאפי' מקצת הלילה עולה. וגדולי הצרפתים אמרו: דמקצת היום דוקא בעינן, מדאמרי' גבי זקיפת המטה: דלמוצאי שבת אף על פי שאין שם אלא יום אחד, חוזר וכופה. ואמאי? והא קודם שזקף משחשבה, יצא עליו מקצת היום, ועברו שבעת ימי האבל. וכך אמרו באבל שבא ביום שביעי, והוא שבא ומצא מנחמין אצל גדול הבית. אלמא: ביום שביעי עצמו, נוהגין בעניני אבילות. וכן אמרו: כיון שעמדו מנחמין מאצלו, מותר ברחיצה, ואין המנחמין באים אלא ביום. וכן דעתי נוטה, מדכתיב: ויעש לאביו אבל שבעת ימים. וכל מקום שנאמר בו: יום; יום דוקא, ולא לילה, כדאיתא בפ"ק דמגילה (דף כ' ע"ב). ולכתחילה, משתנץ החמה. אלא שאם עשה כן אחר עמוד השחר, יצא, כדאיתא התם. וכל שמקצת היום לו לעניני אבילות, שנאסר בהם תוך ז' בנעילת הסנדל, ורחיצה ותשמיש המטה. וכההיא דאמרי' (במ"ק דף כ' ע"א), גבי אבא קיים חלוץ לי מנעלי, והוליך כלי אחרי לבית המרחץ. ש"מ, מקצת היום ככולו. ומנעילת הסנדל אתה למד לכל ענייני שאר האבילות.