שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק י״ג סימן ב׳

תשובה: מסתברא שלא אמרו עבירה היא בידו, אלא במפסיק לדבר הרשות. אבל לענות: אמן יהא שמיה רבה מברך; אין זה כעובר עבירה וכו'. ומיהו אם הפסיק וענה, מסתברא דמברך על של ראש. דמ"מ, הרי הפסיק בין הברכה לעשות המצוה. דתפילין של ראש, מצוה בפני עצמה היא. אבל בשחיטה בין בהמה לבהמה, לא מסתבר לחזור ולברך, אחר שהתחיל בשחיטה, שהרי אין הפסק בין הברכה למעשה. ומ"מ, אפשר דאינו צריך לפסוק כאן וכאן ולענות, אלא שותק ושומע, דשומע כעונה ואפי' לכתחילה. ולפיכך, מסתברא כמ"ד דבתפלה אפילו לשתוק אינו רשאי, דשתיקתו כענייתו. וכן נראית לי ראיה, מדאמרי' (בברכות דף כא ע"א): הנכנס לבית הכנסת, ומצא צבור מתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ לקדושה, יתפלל. ואם לאו, אל יתפלל. ואם איתא דרשאי לשתוק, יתחיל וכשיגיע הש"ץ לקדיש, ישתוק והרי הוא כעונה. ושומע כעונה, אפילו לכתחילה, וכדגמרי הלכתא מהלילא.