שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק ק״ו סימן ב׳

תשובה: בדבר זה, נתחבטתי עליו כמה שנים, לפי שיש לדין זה, לפי דעתי, שני פנים. וכל אחד יש לו קצת ראיות. אבל דעתנו נוטה יותר, דיכול להשכירו, לפי שהמשייר דירה, כמשייר פירות. עד שאני כמה שנים שאמרתי לכותבי המתנה, להתנות בפירוש, ולכתוב: ובלבד שלא אהא רשאי להשאיל ולהשכיר. וראיות חזקות יש לפי דעתנו. חדא, דלא גרע משייר משואל או משכיר, שיכול להשאיל ולהשכיר. וכן הסכימו הראשונים נ"נ. וראייתם מן השוכר את הספינה (דף עט:), ופרקה בחצי הדרך. דאי משכח לאוגרא, ופרקה בגוה, אין לו עליו אלא תרעומת. וכן ממשנתנו (בפ"ה דמעשר ב' מ"ט) דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה, ועמד ר"ג ואמר: עישור שאני עתיד למוד, נתון לר' יהושע, ומקומו מושכר לו וכו'. ונתקבלו שכר, זה מזה. ועוד ראיה גדולה יש לי, ממ"ש בפ' השולח (גיטין דף לז:), גבי אין כותבין פרוזבול, אלא על הקרקע. ואם יש לו קרקע כל שהוא, כותבין עליו פרוזבול. טעמא דמילתא, לפי שראוי להגבותו בחובו, (נקטינא) [כקטינא] דאביי [כתובות צ"א] דגובה וחוזר וגובה. ואמרי' עלה: השאיל מקום להעמיד בו תנור וכיריים, השואל רשאי להשאיל ולהשכיר זכותו. דאי לא, היאך כותבין עליו פרוזבול, והא לא ניתן לגבות ממנו, שהוא לא השאיל אלא לזה, ועל דעת שיעמיד הוא דוקא תנור וכירים, ולא [דבר] אחר. וכל שאינו ראוי לגבותו, אין כותבין עליו פרוזבול, דהא תלמוד משום גוביינא הוא. ועוד נראה לי ראיה, ממה שאמרו בירושלמי דכתובות, גבי מדור אלמנה. אלמנה שאמרה: תנו לי מדור, ואשכירנו; אין שומעין לה. ואם איתא דבכל מקום שניתן דירה לאחר, לא ניתן לו אלא לו, ואינו יכול להשכירו, מה צורך להשמיענו כאן, דין זה פשוט. מי עדיפא אלמנה משואל דעלמא, או ממי שנתנו לו מדור בבית חבירו, שאינו רשאי להשכיר. אלא ודאי מפני שיש מן הדין בעלמא, דאם רוצה להשכיר, יכול להשכיר, הוצרך כאן בדין אלמנה ללמד, שאין שומעין לה, לפי שאין לאשה זו דירה מחמת מתנת הבעל, אלא מתנאי ב"ד, כדי שלא תתבזה ותנהוג אלמנותה לחוץ. (ולא) [ולה] לבדה התנו, ולא על דעת שישכירנו. אבל בעלמא, כל שלא פירש לגמרי, ניתן לו בין לדור הוא שם, בין להשכירו.