שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק ק״ה סימן ב׳

תשובה: הדין עם שמעון מקבל המתנה. ולא ידעתי: לוי, מאיזה צד בא לבטל כח המתנה זו. שאם סבור לומר: שכתיבת המצרים מעכבת, כמו שיראה מלשון השאלה. אלו דברים בטלים הם. שלא הוצרכו מצרים, אלא למוכר קרקע אחד מקרקעותיו, ולהודיע איזה מהם הוא מוכר, אי נמי, מדת מה מוכר ממנו. הא לאו הכי, אין כתיבת מצרים מעכבת כלל. ומי שנותן סתם כל קרקעותיו, אי נמי קרקעות ידועים, אינו צריך למצרים כלל, דעכשיו אין המצרים מגלים כלום. ותדע לך, מדאמרי' נכסי דבר סיסין מזבינא לך, הויא חדא ארעא, דמקריא דבי בר סיסין. אמר ליה הא לאו דבי בר סיסין הוא, ואיקרויי הוא דמקריא דבי בר סיסין. אתא לקמיה דרב נחמן, ואוקמוה בידה דלוקח, וכו' כדאיתא התם בפ' ח"ה (ל ע"א). והתם ודאי לא כתב ליה מצרים. דאם איתא, נחזי אנן, והמצרים מודיעים אם היה בכלל ממכרו, אם לאו. ובר"פ המוכר את הבית (בבא בתרא ס"א ע"ב) נמי אמרינן. ההוא דא"ל לחבריה, ארעא דבי רבי חייא מזביננא לך. הוו ליה תרי ארעתא, דמקריין דבי ר' חייא. אתא לקמיה דרב אשי א"ל חדא ארעא. [א"ל] תרי לא. אמר ליה: ואי א"ל ארעתא סתם, מיעוט ארעתא תרי. אלמא: בלא כתיב מצרים קונה, דאי בדכתב ליה מצרים, נחזי אנן. ועוד ראיות הרבה בתלמוד על זה, ודברים פשוטים הם, אינן צריך לפנים כלל. ואם בא לוי בטענה, שאותו קרקע לא היה ידוע למורישו. וכל שאינו ידוע לו בשעת המתנה, לא תחול בו המתנה. גם זה אינו כלום. דלגבי אונאה וכיוצא בו אמרו כך, לפי שאנו אומדין דעתן של בריות, שאין אדם מוחל על אונאתו, ולא על טענתו, ופטומי מילי בעלמא הוא שאמר. כסבור: שלא טעה, ושאין בו אונאה. ואילו ידע שיש בו טעות ואונאה, לא היה מוחל, ולפיכך אינם כלום, אא"כ התנה בפירוש. וכמ"ש בפרק הזהב (בבא מציעא נ"א ע"א), גבי האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה. אבל הנותן כל נכסיו, בין ידועים בין אינם ידועים (לה) [לו], קנה כולם, דבגמר דעת הוא נותן. ועוד, דמנ"ל דזכות זה לא היה ידוע לו. ואני אומר: שזכות זה כבר הוא ידע, כמו שידעו לוי זה. ולוי זה שבא לומר לא ידעו, עליו להביא הראיה.