שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק ק״ד סימן ב׳

תשובה: אם מת אביהם מתוך אותו קרקע שהיה מחזיק בו בחייו, ומאביהם בא להם, סתמא דמילתא בירושה נפל לפניהם, ונכסי אביו הוא. ואף על פי שכתוב: נתתי ומחלתי; בשטרי החלוקה, אינו אלא ליפוי כח בעלמא, כדי לסלק כל אחד ואחד מעל חלק אחיו, שלא יטעון עליו היום או למחר, שיש לו על אותו קרקע מתנה או שעבוד מחמת אביהם, ודרכן של סופרים לכתוב כן, בכל מקום, לשופרא דשטרא. ועוד, כי מן הדין כן הוא, דכל אחד ואחד מן האחין, יש לו חלק בכל קרקע וקרקע. ואם ירשו בית ושדה, או שדה וכרם, אי נמי בית ובית, כל אחד ואחד יש לו חלק בשדה ובכרם ובבתים. וכשהם חולקים שדה כנגד כרם, ואי נמי (בין) [בית] כנגד בית, אין אומרים כי מתחילה ועד סוף הוברר הדבר, דשדה זו היה לראובן, וכרם זו לשמעון, אלא לקוחות הם. דהא קי"ל כשמואל דאמר (בב"ב ק"ז ע"א): האחין שחלקו, לקוחות הן. וכדי להסתלק כל אחד ואחד מעל חלק חבירו, כותבין כן: נתתי ומחלתי. ועוד, כי להפרד איש מעל אחיו לגמרי, שלא יהא להן חלונות זה על זה, ולא סולמות, ולא אמת המים, זה על זה. אעפ"י שמסתמא כך היה הדין, וכדשמואל. אפילו הכי, שמא נהגו העולם כן, כדי לחוש לדברי רב, דאמר יש להם. וא"ת כיון שכך הוא, היא הנותנת, דאין זה נכסי אביו אלא נכסים שקנה מאחיו, ואפילו חלקו סתם, ולא כתבו שטר. לא היא! דא"כ, מ"ש: ולמכור בנכסי אביו, לא משכחת, אלא בחד. אבל בתרי דירתי מאבוהון, לא משכחת לה, וקא מעיילת תקנתא דרבנן, בקופא דמחטא. וסתם אמרו: בנכסי אביו. ואלא שהדבר היתה [היה] תקנת חכמים, שלא יהא כל אחד בקטנותו מאבד נכסיו, לפי שאין שאר הנכסים מצוין וכו' וירושת האב מצויה, חששו לה ותקנו בה. ולא תקנו בשאר נכסיו, לפי שאינן מצויין. והלכך, בין שהוא א', ובין שהם רבים, שירשו מאביהן וחלקו, ונעשו כלקוחות, אפ"ה דינם כיורשין לגבי האי. ואין המכר מתקיים להם, עד שיהיו מבן עשרים. וכמו שמצינו גם כן, שעשאום כיורשין במקומות אחרים. ואעפ"י דהלכה כשמואל דאמר: לקוחות הן. והוא בשחלקו, ובא להם (אחד) [אח] ממדינת הים. או שחלקו, ובא ב"ח ונטל חלקו של אחד מהם. דקי"ל בהני תרי כרב, דאמר: יורשים הם, ובטלה מחלוקת. וכמו שמוזכר בפ' בית כור (בבא בתרא ק"ז ע"א). וכאן נמי, מן התקנה עשאום כאן כיורשים, לחוש להם כדי שלא יאבדו נכסיהם, המצויין לבא לידם.