שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק פ״ח סימן ב׳

תשובה: איברא לא אמרתי שיהא אסור מדין גמרין ומגזרת חכמים, כגבינה ומורייס וחבריהם. אבל בכל דור ודור יש לאסור משל כותים, מה שדרכן לעשות בהם דברים של איסור. דומה למה שאסרו כבשים, שדרכן ליתן בהם יין וחומץ. ולפיכך: בזמנינו זה, נתגלה לנו שעושים בכרכום דברי' הרבה של איסור. ודע: כי בארצינו מקרו' התחילו לנטוע כרכום הרבה, וצומח לאין שעור. ותחילה התחילו לעשות מבשר השורים חוטים חוטים כחוטי הכרכום, ומערבים בתוכו. ועוד נוסף בו איסור אחר: כי בשעת לקיטתו, הוא רך מחד, וצריך לתקנו מעט על האור במחבת. וצריך לטוח פני המחבת בשומן חזיר. ועוד נוסף בו איסור ג' לרמאות. ומשום הרווחה, מזלפין עליו יין כדי להכבידו, ושהיין מיפה אותו, ומעבה מראיתו. ובעינינו, החנונים לוקחים אותו ביותר, ומוכרים בפחות, מפני שנותנים בו יין, ומכבדים אותו, ומשתכרים בו הרבה. ואף כשיתייבש הכרכום מעט באוצר, מתקנים אותו בזילוף היין. ומה שנהגו הראשונים וגם אנחנו בתחילה היתר, לפי שלא נתגלו אותם העניינים. עד שראינו תמיד בעינינו שעושין כן. ואסו' הכרכו' לנו כעין כבשי' שדרכ' לתת בתוכ' יין וחומץ. ויותר חמור מיין תפוחי' וכיוצא בו, שהותירו בבא מן האוצר, שאלו אפי' שבאוצר. ואפשר כי בסתם המקומו' אחרי' אינם עושין כן. אף על פי שכזה יוצא ממנו הרבה, ויפה מאד, וסוחרים בו בכמה מקומות. אולי נאמר כי מקומינו אינו רובא דעלמא. ובמקומות שאין דרכן להוליכו שם בסחור', מות' סתם הכרכומין ומ"מ בעל נפש צריך לחוש.