שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק פ״ד סימן ג׳

תשובה: תחילה כל דבר, אני אומר: דלא שייך בביטול: אתי דיבור ומבטל דיבור, אלא בדבור שמביא למעש' כגון הרי את מקודשת לי לאחר ל"י, ולא בא אחר וקדשה, וחזרה בה. ואי נמי: מרשה בני ביתו לתרום, וביטל עד שלא תרמו. וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, והלכה היא וקדשה את עצמה. וכן כולם. אבל בדיבור של ביטול מעשה, דליתי דבור של קיום ומבטל דיבור של ביטול, זה לא שמענו בשום מקום. ומיהו, לעיקר דינא, לכשתמצא לומר: דאתי דבור ומבטל דיבור: דבור של קיום לשל ביטול, אינו דומה לראיה דהבא לי גיטי, ואשתך אמרה: התקבל לי. דשאני התם (גטין ס"ב:) דהשליח ביטל השליחות לגמרי. שאינו רוצה לטרוח ולהביא, ואינו נעשה שליח להולכ' בשעת קבלת הגט. אבל זה שעשאו שליח להולכה, והשליח בשעה שקבלו נעשה לו שליח להוליך, ועדיין לא שמע שביטל המשלח שליחות, יש לומר: שעדיין שליחותו במקומו עומד. עוד אפשר לומר: דכל שחזר בו והגיע הגט מיד שליח זה ליד האשה, ה"ז מגורשת. שהרי הגיע לידה מרצונו, ומיד האיש שנתנו לה מרצונו. שכל מקום שצריך שליח לדעת המשלח בכתיבת הגט וחתימתו, ובתרומה, אינו צריך ליחד שליח. אלא כל שאומ' סתם: כל מי שרוצה לתרום יתרום, או כל מי שישמ' קולי יכתוב ויתן, כל מי שעמד ותרם תרומתו תרומה, וכל מי שכתב ונתן ה"ז מגורשת. כדאמרי' בר"פ אין המודר (ל"ו ע"ב), דאמר רבי זירא: באומ': כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, ה"נ, דאמר: כל השומע קולי יכתוב ויתן. ותנן בפרק המקבל (ס"ו ע"א): מי שהיה מושלך בבור, ואמר: כל השומע קולי יכתוב גט לאשתו, הרי אלו יכתבו ויתנו. וכיון שכן, זה שעשאו לחבירו שליח, אף על פי שביטל שליחותו של זה אילו אמר: כל הרוצה ליטול וליתן לה יטול ויתן, ועמד אחד ונתנו לה, ה"ז גט. א"כ, אף זה בשעת נתינתו כבר חזר בו המשלח, ונתרצה שיתנו לה. ואם נפשר לומר: שאני גט שצריך שישמעו מפיו. וכדתניא בפרק קורדיקוס (מ"ב ע"א): כתב סופר לשמה וחתמו העדים לשמה, אף עפ"י שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו, ונתנו לה, הרי הגט בטל, שישמעו קולו שיאמר לסופר: כתוב, ולעדים: חתומו. הא לא אמרי' אלא בכתיבת הגט וחתימתו. וכדאמרינן התם (גיטין מ"ב) ישמעו, לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר כו', ולאפוקי מדרב כהנא אמ"ר. וזה קרוב בעיני, אלא שראוי להחמיר.