שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ע״ט סימן ב׳

תשובה: ודאי אין הפרש בדין זה בין הנודרת מעצמה ואינה מקיימת, למי שמדירה בעלה ואינה מקיימת. דבין בזה בין בזה, בעון נדרים בנים מתים. ומכל מקום, זה שהדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה, איני יודע היאך הדירה. דנדרי' איסור חפצה נינהו. והדרה בענין זה הוא על דרך זה: שיאסור עליה נכסיו או הנאתו, וכיוצא בזה, אם תלך. ולפ"ז, אינה עוברת על נדרה אף על פי שהלכה שם, אלא כשנהנית מן הקונם אחרי כן. וזה ברור. ואפי' בנשבעת או בנודרת כראוי, ואינה מקיימת, נראה לי שאין לה פסידה כתובתה, אלא אחר התראה בעדים ובמסכת סוטה (כ"ה) אסיקנא: דעוברת על דת צריכ' התראה. ומסתברת: דה"ה לכל השנויות עמה. דהא בחדא מחתא מחתינהו תנא. וכי הדדי תננהו, למימרא: דחד דינא אית להו. דבהא נמי אינה יודעת שתפסיד כתובת' בכך. שאם אין אתה אומר כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו בדור הזה, יושבת תחת בעלה. ולא אמרו שאינ' צריכה התראה. אלא ליוצאה משום שם רע, ודבר מכוער. דכיעורה התראתה.