שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ע״ה סימן א׳

שאלת: אם מותר לפרר פתותי לחם, לתת לפני התרנגולין בשבת? אם איכא למיחש משו' טחינה, או לא? דמסתבר' דשרי, כדקי"ל: דשווי אוכל' משווי. ותנן נמי (שבת קנ"ו ע"ב): מחתכין את הדלועי' לפני הבהמ' כו'. ולאו דוקא לפי הבהמה, דסגי לה בחתיכו' גדולות. אלא ה"ה לעופו'. דכל שיווי אוכלא שרי. ואורח' דמילת' קתני. אלא דקשיא לי ע"ז, הא דאמרי' בפ' כלל גדול (שבת ע"ד ע"ב): האי מאן דפריס סילקא, חייב משום טוחן. ואם באנו לומר: דשלא לצורך היום קאמר, אלא כדי לבשלו לערב; וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: המחתך את הירק דק דק כדי לבשל, ה"ז תולדת טוחן. והדבר צ"ע: אי טוחן ממש קאמר, היאך נתיר מלאכה דאוריית' מפני עופות ובהמה? גם מה שכתב הרב ז"ל [הרמב"ם] לפיכך, אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני הבהמה, בין דקה בין גסה, מפני שנרא' כטוחן. אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים, שאין טחינה בפירות. לא ידעתי דעתו. שהרי בשבת (קנ"ה ע"א) משמע: דטעמא דאין מרסקין את החרובים, משום דמטרח באוכלא לא טרחינן. דחרובין דומיא דשחת כו', כרב, דקיימא לן כותיה. ועוד מאי קאמר: דאין טחינה בפירות? הלא עיקר הטחינה בפירות היא. כגון: חטים ושעורים. וחרובים עצמן פירות הן. ואיך אמר: שנראה כטוחן? ובערוך פירש: פריס סילקה: שהוא כעין כתישה ואינו כעין חיתו'. ובמה שפי' הגאון אלפסי ז"ל במאן סליק סלקי: שהטעם מפני הקמח הדק, כתב הרב הכהן ז"ל. דצ"ע, דלא גרעי עצים מסילקא ע"כ.