שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ע״ב סימן ב׳

תשובה: שורת הדין: כי חיוב מזונות שיש לאשה על בעלה מן הסתם, אינו אלא שיאכלו ביחד. ואין האחד מהם יכול לטעון שתאכל בפני עצמו. ומה שאמרו: המשרה אשתו, כבר פירשו בירוש'י: דמיירי: כשקבלה עליה. והרמב"ם ז"ל שכתב: שאם רצה הבעל לתת לה מזונתיה לעצמ' בבית מיוחד, הרשות בידו, לא הודו לו חביריו. ואף רבינו [הרמב"ם] מודה: שהיא לאו כל כמינה לומ' לבעל: שיתן לה מזונתי' בבית מיוחד. ומ"מ, אם באה בטענה ברורה, מפני דברים שעשה לה שלא כדין, צריך שיתן לה מזונות שלמים במקום שהיא. והיא נותנת לו מעשה ידיה שאמרו רז"ל. אבל אם יצאת שלא בטענה, אינו חייב לה מזונות שלמי'. וכענין שאמרו בפרק הנושא (כתובות ק"ג ע"א), גבי: אלמנה שאמרה: אי אפשי לזוז מבית אבא: שאין נותנין לה מזונות אלא כשהיא בא[ה] בטענה ברורה. אבל כשלא בא[ה] בטענה ברורה, לא יהבינן לה אלא כברכת הבית. ומעתה בנדון זה שלפנינו, שיצאת היא מהבית, ראויה שתהיה לו [אולי צ"ל: בלי טענה ראויה שתהיה לה] על הבעל. אין לו לתת לה מזונות אלא כפי ברכת הבי'. כי דין אשה עם בעלה ואלמנ' עם היורשים, דין אחד יש בהם בזה.