שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ז׳ סימן ב׳

תשובה: הדין עם רחל. דהא ארבע ראובן אריא אמצרא דרחל, המזיק לה בהיזק ראיה. והרי זו כההיא דגרסינן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ד ע"א): אמר רב אשי: האי בר ישראל דזבין ארעא לכותי אמצרא דישראל חבריה וכו'. ואסיקנא בשמעתין: דמשמתי' ליה עד דמקביל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמתיה. משום דאמר ליה: ארבעת אריא אמצרא. ולא שנא ארבעיה סמוך לחצר, ולא שנא רחוק מן המצר. כל שהביא כותי במקום שמגיע ממנו נזק לחבריה, בין רחוק בין קרוב. שאין הטעם אלא מפני שהרביע ארי במקום שמזיקו. והרי זה מזיקו תמיד בהיזק ראיה, דהוה כגירי. וגדולה מזו אמרו, בשנים שהיו דנין זה עם זה על דבר, זה אומר: שלי, וזה אומר: שלי. ועמד אחד מהן והקנהו לאדם אלם וכו', עד דמייתי ליה, וקאי בדינא. כדגרסינן בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ז ע"א): ההוא שנתא דהוו מינצו עליה בי תרי. האי אמר: דידי היא, והאי אמר: דידי היא. אזל חד מינייהו ומסרה לפר הגמונא דמלכא. א"ל: יכיל למימר אנא כי מסרי, דידי מסרי. א"ל רבא: כל כמיניה? אלא אמר רבא: וכו' עד דמייתיה, וקאי בדינא. וקי"ל כרבא.