שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ס״ז סימן ד׳

תשובה: מה ששאלת: אם יש ממש בטענת נפתלי, שתובע שיחזיר לו הב"ד שטרו, אם לאו? הדין עמו. כי כל מוסר שטרותיו סתם לב"ד, אינו מזכה אות' לבעל דינו. ואינו מוסר שיתבטלו זכויותיו לכשיגמרו ב"ד את הדין. אלא א"כ מוסרם ביד ב"ד כן בפי'. כאותה שאמרו בנדרים פרק ארבעה נדרים (נדרים כ"ז ע"א): ההוא דהתפיס זכויותיה [בנוסח שלפנינו: ההוא גברא דאתפיס זכוותא] בב"ד, ואמר: אי לא אתינא עד ל' יומין, ליבטלן זכותיה [בנוסח שלפנינו: ליבטלון הני זכוותאי]. אבל מוסר שטרו סתם ביד ב"ד, כזה שמסרו שיראו את דינו מתוך שטרו, אין לב"ד לעכב את שטרו, אלא יחזרוהו לו. ואם ירצה להסתלק מדינו עד שלא נגמר דינו, רשאי. ואף על פי שקבלנו עליהן ב"ד זה (שלא) בקנין, שלא יאמרו: אין לאחר קנין כלום. אלא שאם ויתר האחד על דינו, ואמר: נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, וקנו מידו, אינו יכול לחזור בו. אבל אם רצה להסתלק מדינו לגמרי, ושלא לתבוע עכשיו, הרשות בידו. אף על פי שהנתבע תובע שיגמרו את דינו. לפי שאין נזקקין לנתבע תחילה. ומ"מ, אם ראובן טוען: דזילי נכסיה, וראו ב"ד שהוא טוען כן באמת, ושלא יהא הערמה במה שהוא טוען, נזקקין לו. כדעת מקצת גדולי המורים, שפטרו כן בההיא דפעמים שנזקקין לנתבע תתלה. אבל אם ראו ב"ד שאינו טוען כן באמת, ושלא יוזלו על נכסיו על זה, אין נזקקין לו. שא"כ, כל אדם אומר כן. ולעולם נזקקין לנתבע תחילה.