שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק נ״ו סימן ג׳

תשובה: לפום מסקנא דגמ' בקידושין פ"ק: (ל"ב) שורת הדין אין הבן חייב לזון את אביו משלו, אלא משל האב. דגרסינן התם (קידושין ל"ב ע"א): אורו ליה רבנן לרב ירמיה וא"ל לבריה דרב ירמיה כמ"ד משל אב. ומ"מ ראוי הוא הבן לבזותו, ולתפוס עליו התפלה בבית הכנסת, לזון את האב משלו. דגרסי' בירושלמי: ר' ינאי ורבי יונתן הוו יתבין. אתא בר נש ונשקיה לרגלוהי דרבי יונתן. א"ל רבי ינאי: מה טיבו, הוא שלים לך מן יומוי? א"ל: חד זמן, אתא, קביל לי על בריה די חוניניה. ואמרית ליה: זיל צור כנשתא עילויה ובזיתיה. א"ל: למה כפיתניה? א"ל: וכופין. א"ל: ועדיין אית לזו, ע"כ. אלמא: אפי' למ"ד: אין כופין, סוגרין עליו בית הכנסת, ומבזין אותו, אבל לנדותו כמו שעשה ראובן זה, אינו כדין. שאם אין אתה אומר כן, אין לך כפיה גדול' מזו. ונקטיה בכובסיה הוא, דליתן ליה גלימיה. וכ"ש אם יש לאב חובות, ורוצה הבן לקנות ממנו, או שימצא האב מי שקונה ממנו, שאין הבן חייב לזונו משלו. ומסתברא: שאם הבן אמיד, כופין אותו לזונו משלו, מדין צדקה. וכמו שכופין את האב לזון הבנים הקטנים מדין צדקה. וכדגרסי' בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ט ע"ב): לא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד אכפינן ליה בע"כ. כי הא דרבא כפה ליה ל[רב נתן] בר אמי, ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה.