שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק נ״ד סימן ב׳

תשובה: היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות או לתוך חורבתו. של חבירו ובנאה שלא ברשות, כבר ראיתי דעת מקצת הגאונים ז"ל וכן דעת הרב אלפסי ז"ל בהלכות: שאם רצה בעל השדה וב"ה לומר: טול עיציך ואבניך, שיהיו שומעין לו. כדרך ששומעין לנוטע ולבונה לומר: עצי ואבני אני נוטל. ולזה דעתי נוטה. מעובדא דההוא דאתא לקמיה דרב (במס' בבא מציעא ק"ח ע"א), וא"ל: זיל שום ליה, וידו על העליונה. ואמר: לא בעינא. א"ל: זיל שום ליה, וידו על התחתונה. א"ל: לא בעינא. לסוף חזייה דקא מנטר ליה. א"ל: גלית אדעתך דניחא לך, זיל שום ליה, וידו על העליונה. דאלמא: עד דחזא דמינטר ליה, הו"ל שמע [אולי צ"ל: משמע] דלא ליחייביה בכלום. ומסתמא בדאמר ליה הלה: טול עציך ואבניך. וכיון שכן, כ"ש בשהלך זה ונטעה אחר שהתרה בו בעל השדה. דבכי הא ודאי משמע: דכ"ע מודו: דיכול לומר: טול עציך ואבניך. שלא יהא כל אחד מכריח לחבירו לנטוע ולבנות. ומיהו אם ראינו אותו לאחר מכאן ששומר פרדסו או נכנס בביתו ודר בו, מחייבין אותו, כמעשה דרב, בההוא דחזא דמנטר ליה.