שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק נ״א סימן ב׳

תשובה: דבר ברור הוא זה שהדין עם האשה. העדים הוא שקדמו האיש לאשה, ואלו נאמר: שהאשה קדמה, זו אינה תורה. וע"כ לא קאמר ר"ל בכתובות (י"ח ע"ב): חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול, וכן בכל שאר המקומות שאמרו מהא דר"ל, אלא במקומות המסופקין. אבל כאן שהקדימו בהדיא את האיש, לא נהפך (ל"ו) [לומר] לא כן היה כמו שכתבנו, אלא בהיפך. ועוד תדע: שלא אמרו כן אלא במקום שאם עשו העדים כן, עשו הם שלא כדין. כגון בקנין של קטנים, וא"נ: בהודאה: שלא כתבו ב"ד לנו: כתובו וחתומו, וכיוצא בזה. אבל בקונין מן האיש, וחזרו וקנו מן האשה הם עשו שלא כהוגן? ואם הם עדים, ליועצים נתנום להם? אלא בעל דין יחוש לעצמו. וזה ברור. ומיהו לעיקר הדין, לא נתברר מתוך שאלתך: שטר זה מהו: אם שטר מקח ומתנה, או שט"ח? שאין הדין בהם אחד, כקונה מן האיש, וחזר וקנה מן האשה.