שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק מ״ה סימן ג׳

תשובה: נראה לי: דשמועה פשוטה לפניך. דלמסקנא: ר"ה אפילו לר"ע אמרה, כדאמר הוא עצמו מעיקרא. דאי לא תימ' הכי, תיקשי לן: הא דאמר איהו בהדיא: דאפי' לר"ע אמרה. ואף על גב דלעיל אתיה לאוקמא ר"ש כר"ע ור"ה כרבנן, ולא אקשי הכי מיד: והא רב הונא אפי' לר"ע אמרה? התם (פרק המוכר את הבית) ה"ט: משום דאשכח פירכי דעדיפי מינה, כדפריך ואזיל. אבל למסקנא, ודאי הו"ל לאקשויי הכי. ועוד: דמאי דאקשינן לעיל, מדרבי שמעון הוא דמקשי'. ומתוך ההיא קו', אתינן לאוקמי ר"ש כר"ע, ור"ה כרבנן. הא אי לאו הא דר"ש, שפיר הוא מתוקמא דר"ה אפי' לר"ע, וכדקאמר איהו בהדייא. וכיון שכן, השתא דאסיקנא: דר"ש לדבריהם דרבנן קא"ל, איתרצה לה קושייא קמייתא, וקם ליה ר"ה אפי' לר"ע. ומה שפרש"י ז"ל, שפיר פירש אלא מתוך שהרחיב בו הלשון, נתערבב לך עיקר הכונה מעט. שהוא ז"ל ביאר דברי ר"ש דאמ' לרבנן. דהכי קא"ל: לדידייכו דאית לכו: מוכר בעין רעה מוכר, ואפי' במה שאמר בפירוש, ס"ל: דשייר בו. משא"כ לר"ע. דלר"מ (נראה שצ"ל: דלר"ע), כל מה שאמר בפי', דהיינו מוכר את השדה בפי', דאע"ג דלא מכר חרוב המורכב ושובך וכל אותן השנויין במשנה שאינם בכלל שדה שאמר ללוקח, אפ"ה, צריך ליקח לו את הדרך. דבמה שאמר: דהיינו השדה, לא שייר כלום. ובמקדיש ונותן, דין הוא שיכניס אפי' אלו בכלל. דכח הקדש ומתנה עדיף לדידיה. ומקדיש ונותן יותר בעין יפה טפי ממוכ'. אבל לדידייכו, דאית לכו במוכר בעין רעה, דאפי' במה שאמר, משייר ממילא, דהיינו: דרך, אפילו סבירא לכו במקדיש: עין יפה, דיי שתהיה עין יפה במקדיש לדידייכו כעין יפה במוכר לר"ע. ומאי ניהו: שלא יהא משוייר בגוף השדה שהקדיש כלום. ולפיכך: ראוי להיות חרוב המורכב וסדן השקמה מוקדשין, הואיל וינקי משדה הקדש שהקדיש, וכולו בכלל הקדשו. אבל בור ודות, וכל הנך אחריני שאין בכלל שדה, ולא משום עין רעה, אלא דסתמן לא נכנסו בכלל מכר השדה, לדידייכו אמאי מוקדשין? די שיהא מה שיש בל' הקדשו כולו מוקדש, ולא יהא משוייר בו כלום כדר"ע במכר. אבל בור ודות וכל אינך דמתני', שאינם בכלל שדה, למה מוקדשין משום עין יפה? וא"ל רבנן: דלא. כלומר: דכמקדיש ונותן בעין יפה גמורה הוא מקדיש ונותן, אף לדידהו כלר' עקיבא. ומיהו, אפי' לר"ע במשייר ב' אילנות בפי', יש לו קרקע מטעמיה דר"ה. דאי לא, א"ל: עקור אילנך, שקול וזיל. ולא עוד, אלא כיון דנחית לשיורא, נחית לכולהו מילי. דאי נפל, הדר שקיל להו. וכן דעת רש"י ז"ל, ועיקר. ולר"ע נמי, דאית ליה במכר: דאין חרוב המורכב וסדן השקמה בכלל, אף הן יש להן קרקע. דכל משוייר, ממילא יש לו קרקע, כמשייר בפי' מה שלא היה משוייר ממילא. ותדע לך: מדמקשינן מר' שמעון לרב הונא, ולא דחינן: שאני רב הונא. דשייר אילנות בפירוש.