שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק מ״א סימן ב׳

תשובה: דע כי בפי' "משום חינה" אנו מסכימים לפירושו של הר"מ במז"ל. וראיה יש בגמרא בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ז ע"ב), דגרסי' התם: כשם שמוכרת שלא בב"ד, כך יורשיה יורשי כתובתה מוכרים שלא בב"ד. בשלמא למ"ד: משום שלא תתבזה אשתו בב"ד, כי היכי דאיהי לא ניח' דתבזה, יורשיה נמי לא ניחא ליה דליבזו. אלא למ"ד: משו' חינה, יורשיה מאי חן איכא. תרגמה עולא: כגון: שירשה בתה או אחותה. כלומר: שצריכות להנשא, וצריכות לחן. ואילו לפי דברי רש"י ז"ל: מ"ש בן מבת, ושאר יורשים מאחות. ועוד: דאמרינן התם (כתובות צ"ז:): דגרושה בעיא חן, ואלמנה מן האירוסין לא בעיא. ועוד: דבהדיא גרסי' לה הכי בירושלמי. דגרסי' התם [בירושלמי] בפרק הכותב: מאי נדון מפני חינה: שיהיו הכל קופצין עליה לישאה. מ"מ, לענין הדין בנדון שלפנינו, הדין עמה. חדא: דאפי' היא זקנה, רוצה לינשא. שרוצ' אשה בקב ותפלות, מקביים ופרישות. וכל שהיא יותר זקנה, צריכה חן יותר, כמ"ש בגרושה. ועוד: כי לפי מה שכתב הרמב"ם באותו פרק [י"ב מהלכות מלוה ולוה], נראה שהוא סבור: ששתי הלשונות שנאמרו בערכין פרק שום היתומים (ערכין כ"ב ע"א) בכתובת אשה: משום מזוני, ומרימר מתני לה: משום חינה, ששניהם אמת. ומשו' מזוני איכא, ומשו' חינה איכא. וא"כ, לפי הדעת הזה, תיפוק לי הכא משו' מזוני. ולפיכך: בין כך ובין כך, הדין עם האלמנה.