שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק מ׳ סימן ג׳

תשובה: נ"ל: שגט זה גט מעושה, ופסול הוא, כל שידענו באונסו של זה. ואף על פי שלא מסר מודעא. שא"צ מסירת מודעא אלא היכא דשקיל זוזי. משום דסתמא דמילתא כל שקבל זוזי, גמר ועביד ומחיל אאונסיה. וכדאמרינן: תלוה וזבין זביניה זביני, דאגב אונס' דזוזי, גמר ומקנה. ואפ"ה, אי מסר מודעא, המודעא מבטלת. אבל תלוה ויהיב, לאו כלום הוא. ולא צריך מודעא, כל דידעי' באונסיה. ותלוה וגירש, גירושיו לאו גירושין, דהא ליכא זוזי. דאי משום דקא מיפטר בגט זה משאר וכסות, הא מוכח בגמרא להדיא: דהפקעת דברים אלו לא חשבינן להו כקבלת ממון. וא"כ, הו"ל כתלוה ויהיב. דאשה קנויה היא לבעל, וקנין כספו קרינן ליה. ואונס קנס, אונס הוא. דלאו תלוה, דאונס גוף הוא, דוקא אמרינן. אלא אפי' אונס ממון נמי הוי אונס, כמעשה דפרדיסא. ועליו כתב הראב"ד ז"ל: דמיניה שמעינן: דאונס ממון הוי אונס. וכן כתב ר"ח ז"ל, וז"ל: מהא דפדרסא שמעינן: דמאן דמפחיד לחבריה במידי דיכיל למיעבדיה, כגון: הפסדת ממון או הכאה, כ"ש הכאה של נפשו, דאומר לו: אי לא מזבנת לי כך וכך, עבידנא לך כך וכך, דאית להו למכת' ליה מודעא בהאי, ולפרושי בה ידענא ביה באונסיה דפלניא. ואף על גב דלא עביד מאי דאמ', ומחיל ליה. אלא כיון דאמר: עבידנא, ויכול למעבד, היינו אונסיה דמוכר, עכ"ל. ואם נפשך לומר: כתלוה וזבין הוא זה. דכיון שקבל על עצמו מדעתו בקנס אלף דינרים, ובנתינת הגט הרויח ממון זה שקבל על עצמו מדעתו, בלא שום אונס, הרי זה כמקבל ממון דעלמא. לא היא. שאין זה כמקבל ממון, אלא כנפסד מהפסד ממון ניצל. וגריע טובא מהפקעת שאר וכסות. דלא חשבי' ליה קבלת ממון. וגט מעושה כגון זה, אפי' ביד ישראל פסול, וכ"ש ביד גוים. דאלו גוים, אפי' בדין פסול, אא"כ אמרו לו: עשה מה שישראל חבריך אומרין לך, כדאיתא בתוספתא ובירושלמי.