שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק שט״ו סימן ג׳

מעתה, מעשה שהיה ביניכם, אילו פסק עמהם לבנות לו ביתו, והם בונים לו בשבת, אסור. ואילו היו בונים מדעתו, אפשר הוא, שהיה בר נדוי, לפי שזה מזלזל באיסורין דרבנן. וכל המזלזל באיסורים דרבנן, הוא בר נידוי. וכן מוכח בפרק בתרא דיבמות (דף קכ"א ע"א), בעובדא דההוא גברא דהוה טבע באגמא כו' ואסבא רבי שילא לדביתהו. וא"ל רב לשמואל: נשמתיה, משום דעבר אדרבנן, דאסרו במים שאין להם סוף להשיא את אשתו? ואמרינן בירושלמי, בפרק מי שהפך: חדא אמהא מן הא דבר פנוי הוא דעברה קמי חדא כנישתא. חמא חד ספר מחי לחד תינוק, יתיר מן צרכיה. אמר ליה: יהא ההוא גברא מוחרם. אתא לקמי' דרבי אחא. א"ל: צריך את חשש על נפשך. הדא אמרה: העושה דבר שלא כשורה, צריך נידוי. אבל בזה, שאינו ידוע שבנו בנאין מדעתו, ושלח שלוחו לסותרו, אפשר שלא היה בר נדוי מן הדין. אבל ראשי הקהל בימים הקדמונים, שהסכימו ונדו, יש לדונם לכף זכות, מפני שרוב העולם עכשיו אינן בני תורה, קרוב הדבר לבא לידי תקלה גדולה, ונמצא ש"ש מתחלל. וכל כיוצא מזה, מצוה ומנהג ותיקין. וגדולה מזו אמרו ביבמות [דף צ:]: מכין ומנדין על שלא מן הדין [בנוסח שלפנינו: מכין ועונשין שלא מן התורה], ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. מעשה באחד שרכב [על] סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לב"ד וסקלוהו. ולא שהי' ראוי לכך, אלא שהיתה השעה צריכה לכך. ושוב מעשה באדם אחד, שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לב"ד והלקוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. ואין הנכבד ההוא נגרע בכך, מוטב שיתנדה זכאי, ולא חייב וראוי לכך, וצריך הוא לישב דעתו, לשמוע על מה שחברי ישראל אומרים לו, לגדור הדבר ולשם שמים.