שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ש״ט סימן ב׳

תשובה: לפי מה שכתבת בלשון התקנה, נראין לי הדברים פשוטין, שהן חייבין להטיל המס על כל פנים, ולהשתדל בו. ואפי' אם תמצא לומר שהן פטורים מן הנדוי, כל שנשבעו תוך ג"י, ואפי' על תנאי, מ"מ הדבר נידון בחמורה. שהרי התקינו: שכל מי שיבררו ראובן ושמעון, שיהיו מטילין המס על הקהל, שיהיו מחויבין להטילו. וכיון שכך, דלשבועת הברורים הג' מהבא ונדויים, מ"מ הרי הם מחוייבין לקבל, ולהשתדל בכח התקנה. ועוד, כי מכיון שנשבעו על תנאי, ולא נתקיים התנאי, נמצאת השבועה בטלה מעיקרא, וכאילו לא נשבעו. וחוששני להם, אפילו לכשיחזרו להשתדל, אם חזרתן מצילתן, זולתי ששמו להן תפילין, ואמרו: שלא ימשך הנדוי, אלא כל זמן המשכת הסרוב. ומ"מ שבועתם כאן על תנאי, ואפי' על איזו תנאי שיתנו, בין קטן בין גדול, אינה השבועה שהסכימו עליה הקהל. והגע עצמך! אם התנו: הרי אנו נשבעין על תנאי; שנהיה פטורים, אם לא ירצה אבא או בני, יהיו פטורים אלו משבועתם. א"כ מה הועיל הקהל בתקנתם. או אם התנו על מנת שיקחו מן התיבה מנה, בודאי אין זו שבועה הפוטרת, אלא חייבין לחזור למנויים, ולהשבע כאשר בתחילה.