שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ש״ד סימן ד׳

ואם נפשך לומר, והלא שנינו בפרק האומר (דף סה): האומרת קדשתני; והוא אומר: לא קדשתיך. איתמר, אמר רב: כופין. ואמרינן: אהייא? אילימא אסיפא, דהיינו: קדשתני: והוא אומר: לא קדשתיך; כופין, אמאי? לימא: לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה. ואם איתא, היכי מתסר הוא בקרובותיה, והלא הוא עומד וצווח שאינו אישה, והיא אינה אשתו. אלא שהן כופין אותו, כדי להתיר את האשה, דשוייא אנפשה חתיכא דאיסורא, אעלמא. לא היא! דשאני התם, דכיון שהיא אומרת שנתקדשה לו, ונאסרו עליו קרובותיה, ואפשר שהוא כדבריה שנתקדשה לו בפני שנים, והלכו להם למ"ה, כל שהגט ניתן לה ממנו, הרי הוא בספק גט. ולפיכך, נאסר בקרובותיה, ואפי' עומד וצווח. וכ"ש אם יהיו ב"ד רואין לכוף אותו ליתן לה גט. וכ"ש היא, שצריכה להמתין שלשה חדשים. דלפי דבריה, ארוסתו היתה. אבל זו שאנו רואין, ודנין קדושין אלו שאינם קדושין, ומצד עצמם אנו מבטלין אותם, אין זה גט של כלום. ועוד ראיה, מההיא דהאשה רבה (דף צב) דקא מייתי נמי מר. דהתם תנן: נתקדשה ואח"כ בא בעלה, מותרת לחזור לו, ואף על פי שנתן לה גט, האחרון לא פסלה מן הכהונה, ומשום דנתגלה שהקדושין אינם קדושים, והוי גט מאיש שאינו אישה. וכדתנן התם: זו מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה: ואשה גרושה מאישה; ולא מאיש שאינו אישה. אלמא: כל שנתגלה שאין הקדושין קדושין, אין לו תורת גט, ולא חיישינן לרואים, שמא יאמרו ראינו גרושה נשאת לכהן. אלא כל שאין הגט גט שמצריכים אותו ב"ד, אינו גט, ואין חוששין לו. שאילו הצריכוהו ב"ד, בזה ודאי חוששין, ופסלה מן הכהונה. וכדאמרינן התם: אם נותן גט, אמאי לא פסלה מן הכהונה? דאע"פ שבא בעלה ומערער, אפ"ה אילו היה צריך האחרון ליתן גט, היה פוסלה מן הכהונה בכך. וכל מה שנשא ונתן מר בטענת הבחנת זרע, וקדשתי אחת מבנותיך לאחד מבני, אם לדין יש תשובה, ואין מפרשין לחכם.