שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ש״ב סימן ב׳

תשובה: גם אנו תמהנו על דברי רש"י ז"ל. ובודאי כן הוא, כמו שאמרת. דבשאין אח אחר מיירי, ולאו דוקא, אלא שאין שם אחר מאב, שיהא מותר בה, ומן הטעם שאמרת. ומפורש עלה בגמ' אשה זו בחזקת היתר לשוק היא עומדת. ומ"מ לא זו הדרך מוציאתו מידי קושיא. דאכתי איכא למייחש, לשמא ישאנה אחיו זה בעצמו. דעל כרחין דאחות השניה אינה אסורה על האח זה. אסור ערוה. שאילו כן איהי תפטור צרתה מן החליצה ומן היבום, דהרי יש כאן קידושי ודאי. וכיון שכן, אף לדידיה (איתא) [איכא] למיחש, דדילמא לאחר דחליץ לאשת אחיו, ילך וישא אחותה שניה, דהויא לה קרובת צרת חלוצתו. אבל מה שהקשית: למה לא העמידה בשחזרה ונתקדשה לאחר מן השוק, ויאמרו דקידושי האחר קידושי, א"נ ויתירוה לשוק בלא חליצה, הא ליתא מכמה אנפי. חדא, דניחא ליה טפי לאוקומי בחשש איסור כרת, מלאוקמא באיסור לאו דיבמה לשוק. ועוד, דשמא יאמרו לכי מצרכת לאשתו הראשונה חליצה, ואסרת לה ליבומי, ההיא שעתא תיזיל ותנשא לשוק, דהא נפקת בחליצת צרתה. וא"ת מ"מ נפקא מינה להיכא דנתקדשה לאחר חליצת צרתה לשלישי, ויאמרו: קידושי שני קדושי, קדושי שלישי לאו קדושי; זה חשש רחוק. ועוד, דהיינו אידך דקאמר קידושי דבתרא לאו קידושי. כלומר: ואתו להתיר אשת איש לשוק. והדר אמר דאיכא למיחש לערוה לאחין. ועוד, דמילתא דלא שכיח' היא, דברייתא שנתקדש' לראשון, קידושי ודאי, תחזור ותתקדש לשני. אבל ראשונה שנתקדשה, קידושי ספק הוא, דאיכא בדידה, איכא למיחש שמא תפשוט ידה, ותקבל קידושי אחר, משום דאמרה: לא נתקדשתי לראשון; דקרוב לו הי'. וזה דבר נכון.