שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ל׳ סימן ג׳

תשובה: דע: כי קריאת השם, יורה על הקיום. ובדבר המתפסד, ואין לו קיום, אין ראוי לקרות לו שם. ויורה ע"ז: שם רשעים ירקב, ולא שם לו על פני חוץ. וההפך: ונתתי להם בבתי ובחומותי יד ושם, לפני שמש, ינון שמו. ועל כן, תמצא דקדוק הכתוב כל התולדות שנולדו מאדם ועד שת, שנמחו כולם, ולא נשאר להם שורש, לא הזכיר בא' מהם: ויקרא את שמו, עד שנולד שת. ומפני שנשתת ממנו העולם, כתוב בו: וידע אדם עוד את אשתו, ותלד בן. ותקרא את שמו שת: כי שת לי אלהים זרע אחר. וכתב הטעם בצדו: כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל. שזה זרע אחר שיש לו קיום, תחת הבל, כי הרגו קין, ואין לו קיום, ולא נשתת זרעו. וללמד: כי מזה נשתת העולם, ולתולדותיו יהיה קיום. והוא שאמר: ולשת גם הוא יולד בן, ויקרא את שמו אנוש. אח"כ חזר והזכיר התולדות עד נח. ומפני שאף תולדות אלו גם כן נמחו במבול, ולא נשאר מהם רק נח, חזר שלא להזכיר בהם קריאת שם. ונח, שנשאר ונתקיים ממנו העולם, חזר ואמר בו קריאת שם. דכתיב: ויחי למך וגו', ויולד בן. ויקרא את שמו נח לאמר: זה ינחמנו. ואחרי שהיה לעולם קיום, ולא נשחתו הדורות אח"כ, אלא שנחלקו לאומות, לא הקפיד בקריאת השם. כי כבר הודיענו בקיום הדורות, ולא יתבטלו עוד. ולא היתה עיקר הכונה מעתה בזכירת הדורות, רק למנות בלבד וללכת לספר יחוסן, עד בואו ליחוסו של אברהם. כי עליו היתה הכונה בזכירות הדורות אלו ותולדותיהם.