שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק רצ״ח סימן ג׳

תשובה: כל בית שיש לו ב' פתחים לשני מבואות, אינו אוסר אלא אותו מבוי שהוא רגיל לצאת בו. ואפי' היה דר שם ישראל, וכ"ש נכרי. ואפי' היה ביתו של נכרי, ויוצא דרך פתח שבמבוי, שוכרין מאשתו, או מאחד מבני ביתו, ואפילו משכירו ולקיטו, ואפי' סירב הוא מלהשכירו. דגרסינן בפרק חלון (עירובין דף פ' ע"א): ההוא טרוזינא דהוה בשבבותיה דר"ז. א"ל: אוגר לן רשותך. לא אוגר להו. אתו לקמי' דר' זירא. א"ל: מהו למיגר מדביתהו. אמר ליה: הכי אמר ר"ל משמיה דגברא רבה, ומנו רבי חנינא: אשתו של אדם מערבת מדעתו ושלא מדעתו. ואפי' מוחה, קאמרינן. וכדמוכח התם, דכל שאוסר, אפי' בעל כרחו נמי. ונכרי, הרי הוא אוסר. ומשכירו ולקיטו, נמי שוכרין. ואם השאיל או השכיר לישראל, שום מקום בביתו. אפילו להניח שם כלי אחד, אותו הישראל יכול להשכיר רשותו שלא מדעתו. דגרסינן התם עירובין (דף סג:): ההיא מבואה, דהוה דר שם לחמן בר רסתק. אמרו ליה: אגר לן רשותך. לא אוגר להו. אתו לקמיה דרבא. א"ל: ליזול חד מינייכו, ולישאיל מיניה דוכתא, ולותיב מידי התם, דהו"ל כשכירו ולקיטו. דא"ר יהודה אמר שמואל: נותן עירובו ודיו. וכ"ש זה, שביתו של ישראל הוא, שיכול להשכיר. ורש"י ז"ל פירש ששכירו ולקיטו כבעל הבית. ואם הוא ישראל, אותו שכיר או לקיט נותן עירובו כבעל הבית, ואין צריכין כל בני המבוי לשכור, אלא אחד יכול לשכור ולערב עם בני המבוי, וכדאיתא התם בפרק הדר.