שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק רצ״ו סימן ד׳

וענין יהונתן ששאלת, דע שלא נתחייב יהונתן מחמת עובר על שבועת ביטוי, כי אין אדם חייב בשבועת ביטוי, אלא במוציא שבועה מפיו, או במושבע מפי אחרים, וענה: אמן. וכמו שראית בפסקי הרב ז"ל, ואין בזה שום פקפוק. וענין יהונתן טעם אחר יש בדבר. וזה הענין, כענין עכן, שנתחייב הריגה על מעלו אשר מעל בחרם. והוא, שהמלך או סנהדרין, כשמחרימין במעמד רוב ישראל, שלא לעבור ע"ד פ', ועבר איש על חרמו, על אשר לא עלו למצפה. ויהונתן על עניינו. ואף על פי שהיה שוגג, סבור היה שאול שעבר בכוונה, אחר שהיה רואה את העם נזהרין מלאכול מאכל הדבש. שאם לא היה יודע, היה לו לשאול: מה לעם שנזהרין מלאכול. ויפדו העם את יהונתן ולא מת, שאמרו א"א שיהיה מזיד, אחר שנעשתה הישועה הגדולה בישראל על ידו, שאין הקדוש ברוך הוא עושה נס ע"י הרשעים המזידים. ומ"מ עונש שוגג היה עליו. וע"כ הוצרכו לפדותו, בהתרת החרם. וכן הוא מפורש במה שתרגם יהונתן. וכן הדין לאנשי העיר, שגזרו גזירות או גדרים על אנשי עירם, רשאין הן בכך. והעובר על חרמם וגזרתם, הרי הוא מוחרם. וכן, אם שמו בתקנתם עונש ממון, חייב הוא בשני העונשין, בעונש החרם או בעונש הממון, הכל כמו שתקנו וגזרו. ואף על פי שלא היו שם מקצת אנשי העיר, כיון שנעשה ברבים, במעמד טובי העיר, ובמעמד ת"ח שבהם, השאר שלא היו שם, נחייבים הם, כאותן שהיו שם, ואף על פי שלא ענו אמן, או אף על פי שהן מוכרחין על הדבר, ואינן חפצים בו. וגדולה מזו, שהחרם חל על הבאים אחריהם, כמו שאנו אומרים:: קבלנו עלינו, ועל זרעינו, ועל כל הנלוים עלינו; כענין חרם פילגש בגבעה, שהדור הבא הוצרכו למצוא היתר, ולדרוש: אשר יתן ממנו; ולא מבנינו. או כפי משמעות המקרא: אשר יתן ממנו. אבל הם יקחו להם איש אשתו במלחמה.