שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק רצ״ו סימן ב׳

תשובה: מדעתי, כי לא שאלת על עיקר היתר נדרים, שהקהל רגילין להתיר, אם רשאין להתיר הם עצמם, להתיר נדרים ושבועתן פתחי הנדרים, ושלא ע"פ חכם, אם לא. שהענין נתחבטו בו הראשונים הרבה, והנח להם לישראל. אלא שאלתך בזה, כמדומה לי, אם מותר לעשות כן בשבת? דע: שכך שנינו, בשבת פ' אחרון (דף קנז ע"א): מפירין נדרים בשבת, ונשאלין נדרים שהם לצורך השבת. הפרת נדרים, הוא כשהבעל מפר נדרי אשתו. כדכתיב: אישה יפרנו. ונשאלין לנדרין, הוא שאר נדרים שנשאלין לחכם, ומתירין. ואסיקנא: דהפרת נדרים בשבת, בין לצורך השבת, בין שלא לצורך השבת, לפי שאין הבעל יכול להפר אלא ביום שומעו בלבד, ולא אפילו מעת לעת. והלכך, אם לא יפר לו היום, א"א לו להפר לעולם, והו"ל כצורך היום. אבל היתר נדרים לצורך השבת דוקא, אבל שלא לצורך השבת, לא, דהא אפשר לחכם להתיר לאחר השבת. ואמנם, אם מתירין לצורך מצוה שעושין בשבת, אין לך צורך השבת גדול מזה. ואפילו היה להם שהות קודם השבת להתיר, ולא התירו, והמתינו עד השבת, מתירין, ואין בכך כלום, כמ"ש בנדרים בפרק נערה המאורסה. אבל אם רוצין להתיר שלא לצורך השבת, בזה צריך דקדוק. דמעיקר הדין, היה נראה שלא היו רשאים לעשות כן, כמו שכתבתי, אלא שכך נהגו. ולא שמעתי מקום נזהרין בכך, ומנהגן של ישראל תורה היא. אולי יש להם על מה שיסמכו, לפי שאין כנופיא אלא בשבת, ואלו לא יתירוהו בשבת, לא יתאספו ביום אחר, ונמצא לו היתר לעולם. וע"ז סמכו להתיר, אפילו בשבת, כעין הפרת נדרים, שמפירין אותם בשבת, אף על פי שאינן לצורך השבת, מן הטעם הזה. שאם יעבור השבת, שוב לא יוכל הבעל להפר, שאינו מפר אלא ביום שומעו.