שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק רצ״ג סימן ב׳

תשובה: אני רואה לשון המתנה עשויה כהוגן, וכתיקון. ושהיא יכולה לעשות ממנה, כל חפצה, ואפילו בעודה יושבת תחת הבעל. אא"כ יש מנהג ידוע בארצכם, לכותבי המתנות לנשותיהן בעת הנשואין, שלא תוכל לתת ולמכור בחיי הבעל. שכל הכותב, על סמך המנהג הוא כותב. וכמ"ש בכיוצא בזה: מקום שנהגו לכפול, אינו גובה אלא מחצה. ומ"מ לפי הנראה מלשון השאלה, גם מלשון המתנה, אני מדמה שהמתנה הזו אינה מתנת קרקע ידוע, ולא מחפצים ידועים, אלא שנתן לה במתנה, סך זהובים או מעות. וא"כ, היה צריך מעיקר הדין, שיהיו אותן הזהובים או המעות בעין בשעת המתנה. שאל"כ, לא היה המתנה חלה על דבר, והמתנה מעיקרא בטלה. ואם היו המעות בעין, ונתן לה אגב ד"א קרקע, כמ"ש בשטר המתנה, ועדיין אותן המעות עצמן בעין, הרי היא יכולה לזכותן לכל מי שתרצה, ואפי' בחיי הבעל, אם אין מנהג ידוע בהיפך מזה, כמו שאמרתי. אבל אם אין אותו ממון בעין, אלא שהוציאו הבעל בענייניו, הרי חזר אותו ממון עליו, כתוב. והרי הוא כמע"פ ואינה יכולה להקנותו, אלא במעמד שלשתן. אבל שטר המתנה (אינה) [אינו] מעלה ולא מוריד. והרי הוא לגבי אותו ממון, כחרס שאין בו ממש. ואם בשהוציא הבעל אותו ממון בצרכיו, הוציא מדעת האשה וברשותה, הרי הוא מע"פ גמורה. ויכול הבעל לומר: פרעתי; ואפי' אם הוציאו בפ"ע, שלא מדעתה, והרי הוא עליו כגזלן. אפי' כן, אפשר שהוא נאמן לומר: פרעתי.