שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק רפ״ו סימן ג׳

ועל ענין הקידושין, ראיתי שכל מה שאפשר לדקדק מפי ההלכות, דקדקתם יפה, בשתיקה דלאחר מתן מעות, דלאו כלום הוא, כדרבא. ואפי' רב הונא בריה דרב יהושע מודו, כשנתנו מעיקרא בתורת פקדון. והיינו ברייתא דאמר (קידושין דף יב ע"ב): כנסי סלע זו בפקדון, וחזר ואמר: התקדשי לי בו; דלאחר מתן מעות, ורצתה, מקודשת. ומאי רצתה? דאמרה: הן. אבל בהיתר של רחל, לינשא לשמעון, זה צריך דקדוק במה שטען. כיצד אמר לה ללאה, בשעה שבא לטעון עליה, שלשם קידושין נתנו לה. שאם בא הלשון שכתבתם בדקדוק, שאמר לה: יש עדים שלאחר מכאן אמרתי לך: התקדשי לי כו'; ואי נמי, שנתנו לה סתם, ואח"כ חזר ואמר לאחר שקבלתו: התקדשי לי בו; אין זה כלום. שאפילו לדבריו אינה מקודשת, ולא נאסר בקרובותיה. אבל אם היה דעתו לומר: אין, לפקדון אמרתי. ואחר כך אמרתי בשעת נתינה: התקדשי לי בו; וקבלתו היא, א"כ לפי דבריו מקודשת היא לו, ואפי' יכחישנו העד, שויה קרובותיה אנפשיה חתיכה דאיסורא, והוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. זהו שנסתפק לי בדבריו, ואתם תעמידו הדבר על בוריו.