שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק רפ״ה סימן ג׳

גם מה שאמרת, במעשה דר"ט דירושלמי, ודר"י הכהן דגמרין, של כל אחד מהם אמר לאחות אשתו: לכי ופרנסי בני אחותיך; התם שאני, לפי שהיו רגילות לפרנסם כבר. טעם זה אינו מספיק. דמכאן נראה, שאתה מפרש שנשאו ממש. וכן היה במשמע לכאור', מדאמרינן: ואעפ"כ, לא ידעה עד לאחר ל'. דמשמע: לא ידעה; אבל נשואין היו שם. אבל מ"מ, הטעם שאמרת נרא' שאינו. דאטו מתוך שרגילות לפרנסם, נתיר להם את האבל, הא יכולות היו עכשיו לפרנסם כבתחלה, בלא נשואין, דמאי שנא! אלא רבותינו ז"ל כך פירשו: לכי ופרנסי; דמיד הודיעום שישאו אותם. ומעתה יפרנסום: אבל נשואין לה היו. ולפי שהנשואין, עיקרן לביאה, אמרו: שלא ידעום; ולומר, שלא נשאום עד זמן מרובה, דהיינו ל"י.