שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק רע״ה סימן ג׳

תשובה: אם העדים זכורים שקנו ממנו, כותבין לו את השטר, ואפי' לאחר כמה ימים. ואם ירצה יכתבו לו סתם: יודעים אנו עדים, שאמר לנו פ': קנו ממנו בקג"מ כו' ותנו לו לפ' מחמת שאני מודה לו בפניכם הודאה גמורה בקג"מ, שמכרתי לו שדה פ' כו'. ואם ירצה יכתבו לו בסוף השטר: ולפי שלא כתבנו זה בזמנו, אלא אחר זמן, שכחנו סך הדמים שאמר לנו, שמכר לו בהם. ולפי', לא כתבנו סך הממון כו'. שהזכרת הממון אינו מעכב, שהרי כשנאבד שטר המכר, ובא לידון בחזקה, אין בחזקה הזכרת דמי המקח, אלא דממילא ידענו שנתן דמי מקחו. ואם המוכר טוען: לא נתן לו עדיין דמי המקח, והלוקח אומר: נתתי; הלוקח נאמן, שדמי המקח חזרו כמלוה על פה. וכדאמרינן בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנד ע"ב): הרי שהיה אוכל את השדה, בחזקת שהיה שלו, וקרא עליו ערער כו'. אם יש עדים, הלך אחר העדים. ואם לאו, אחר השטרות. כלומר יתקיים השטר בחותמיו, ואין צריך הלוקח ראיה אחרת. וה"נ מוכח בר"פ השותפין: (הע"ב). דאמרינן התם: סמך לו כותל אחר, אף על פי שלא נתן עליו תקרה כו'. ודייקי' בגמרא: ה"ד? אילימא דא"ל: פרעתיך בזמני; אמאי בחזקת שלא נתן? כלומר דכיון שסמך לו כותל אחר, הרי גלה בדעתו דניחא ליה, במה שהגביה חבירו, ומיד קנתה לו חצירו, וחזרו דמי חלקו בכותל, למלוה ע"פ ונאמן לומר: פרעתיך. ומ"מ, אם בא להשביעו היסת, הרשות בידו, שאין אדם נמלט משבועת היסת, כל שטוענים עליו בבריא.