שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק רס״ט סימן ב׳

דע שדעתי נוטה בזה, לדעת המזכין. לפי שאין קרוי החומה, אלא מה שהקיף את המדינה לשמירה, לא כותלי הבתים שנעשו קירות הבית להקיף למדינה. ושנינו בערכין, פרק המוכר שדהו בשעת היובל (ל"ב ע"א): בית הבנוי בחומה. ר"י אומר: אינו כבתי ערי חומה. רש"א: כותל החיצון, חומתו. ואמרינן עלה בגמרא: ושניהם מקרא אחד דרשו. ותורידם בחבל, בעד החלון, כי ביתה בקיר החומה, ובחומה היא יושבת. ר"ש סבר כפשטיה דקרא: כי ביתה בקיר החומה; ואפ"ה ובחומה היא יושבת. ור"י סבר בחומה היא יושבת, ולא בעיר החומה. וקי"ל כר' יהודה. ולא עוד, אלא שאפי' ר"ש לא נחלק, אלא בעיר שיש לה חומה. וקסבר שאע"פ שהבית בנוי בגג החומה, וכותל החיצון של בית בנוי על קיר החומה, הרי הוא מכלל החומה, וכאלו הגביה החומה מן הצד החיצון. אבל אם היו גגות המדינה חומה לעיר, מודה הוא שאין לו חומה. ובית כזה, אינו כבתי חומה. דתנן התם (ערכין ל"ב ע"א): עיר שגגותיה חומתה, אינה כבתי ערי חומה. וזה דברי הכל היא שלא נחלק בה ר"ש. ותניא בבריי'. חומה; חומה, ולא שור איגר. סביב, פרט לטבריא, שימה חומתה. ואם יטענו המחייבין, שהכוונה היתה לשמירת העיר. וכל שהקורות יוצאות מקירות הבית סביב חוצה, והעיר חלושה מאותה צד, כ"ש שישנן בכלל התקנה והקנס. אם כן, אף הם, מדבריהם הם יושבין. כי למה יחייבו מוציאי הקורות ובונים עליהם ומכסין, כי אין בזה נזק למדינה. אדרבה! הרי זה מבצר לעיר, כמו שטענו הפוטרין. וא"א להם לתפוס את החבל בשני ראשין. וכך נראה בעיני, שאין קונסין את אלו, אלא בראיה ברורה. ובכל מקום, המוציא עליו הראיה. ומה שטענו המחייבין, כי מ"מ הרי הקורות יוצאות מחוץ לחומה; מדעתי אינה טענה. שלא היתה התקנה, אלא על הקורות התקועות בחומה, ומאריכות עד חוץ לחומה. שאם אין אתה אומר כן, אף מי שבנה חוץ לחומה ממש, והוציא באותו בנין ראשי קורות, יהא בקנס. שהרי מ"מ קורות אלו יוצאות חוץ לחומה, ואף על פי שאינן אחוזות בקיר החומה. ואינו! שלא אמרו, אלא על קורות בנויות בחומה, ונמשכות עד חוץ לחומה. ומה שאמרת: שנחלקו בלשון התקנה, לא הגדת לי במה נחלקו, (ואינו) [ואיני] יכול לדון ולדרוש בנעלם. והנה דקדקתי כפי ידיעתי בלשון התקנה, ואיני מוצא לשון שיפטור את העובר באחד מן הדברים שנתפרשו בה.