שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק רס״ח סימן ג׳

תשובה: מה שטוענין הפוטרין, מצד שקורה העבה קורין אותה ביג"א, והדקה קורין אותה ארנייא. איני יודע מה לטענה זו בדין זה, שהרי אין בלשון התקנה, לא לשון ביג"א ולא לשון ארנייא, אלא קורה. ואם נאמר: כי מאחר שיש שמות לזו ולזו, שמות מוחלקין בין הלועזות בלעז, א"כ אף בלשוננו יש לחלק, ולעבה קורין קורה, ולדקה קורין בשם אחר. אם זו היא הכוונה, מה לנו ללמוד מן הלועזות הללו. בא ונלמוד, ממה שאמרו בפ"ק דבבא בתרא (ז ע"א): אחזיק לכשורי, אחזיק להורדי. אחזיק להורדי, לא אחזיק לכשורי. או מן הכתוב: קורות בתינו ארזים, רהיטנו ברותים. ומ"מ, איני רואה טעם לדבריהם אלו. כי באמת במקום שיש חילוק בדין, לאו בענין שמדברים בו, בין זו לזו, הוצרכו לקרוא לזו שם, ולזו שם אחר, כדי להודיע הדין או הענין, אשר ירצו בו. אבל על דרך הכלל, זו וזו קרויות קורות. גם מה שהם טוענים: כי מה שעשו, לא עשו אלא לשמירת העיר, אין מציל אותם מן הדין. כי מ"מ, הרי הוציאו חוץ לחומה. אלא שאני רואה לזה קצת טענה, מפני כי באמת יראה שכונת הראשונים, מתקני התקנה, לא תקנו מה שתקנו בכל הדברים הללו, אלא לשמירת העיר, ולבצר החומות. ויגיד ע"ז: קציצת האילנות, והסרת אמת המים. וא"כ, אין ההקפדה אלא על הקורות הגדולות, שיכול האדם לאחוז בהם, ולעלות על החומה, וכיוצא בזה. אבל כל שאין תקנה זו, וכיוצא בה, מצויות במה שעשו לא שלא נתכוונו מתחילה לכך, והכל לראית יודעי עניני המדינה, ושמירת' מנזקי האויב. ובאמת כי בענינים אלו, אני רואה בגמ' עניינים מורים, שהולכים אחר כוונת הדבר, ועניינים מורים בהפך, בענייני מצות התורה. נחלקו ר' יהודה ור"ש בבבא מציעא בפ' המקבל (בבא מציעא קט"ו ע"א): אי דרשי' טעמי דקרא, או לא? דר"ש דריש, ור' יהודה לא דריש. וקי"ל כר' יהודה. דר"י ור"ש, הלכה כר"י. כדאיתא בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ו ע"ב), ובב"ק [דף פ ע"א], גבי אשה שנדרה, שכל שבא ראשון לישא אותה, שאינה משיבתו ריקם. אמרו: לא נתכוונה זו אלא להגון לה. וכן רבים כיוצא בזה. וכיון שכן, אפ"ל שאין מוציאין הקנסות, אלא בראיה ברורה. ומ"מ כך נראין לי הדברים, שעניינים כאלו אין מדקדקין בהם, ואין יורדין בהן לשיעורין. שאם אתה אומר כן, נתת דבריך לשיעורין, ובא ותן מדה לקורות. ונאמר לכם, כזו תקנתם, או כזו תקנתם. ומ"מ אם דקות שבדקות הן, אינן קרויות קורות, אלא עצים בעלמא. וכל זה לראית ב"ד בכל מקום ומקום, לפי שהן נהוגין לקרוא אותם, שבכל דיני ממונות ונדרים וחרמים ושבועות, אין הולכין בהם, אלא אחר לשון בני אדם.