שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק רס״ז סימן ב׳

תשובה: אם לא נשבע זה על דעת רבים, טוב שיתיר את שבועתו, כדי להתרחק מן השבועה כמו שיכול. ובפני המשודכת ומדעתה, אם תתרצה בכך. ואם לאו, יתיר בפניה, או לאחר שיודיענה. וכדתני' בנדרים (ס"ד ע"א): המודר הנאה מחבירו, אין מתירין לו אלא בפניו. שנא': ויאמר ה' אל משה, במדין: לך שוב מצרים, א"ל: במדין נדרת, לך והתיר נדריך במדין. ואם אי אפשר להתיר שבועתו, מפני שנשבע ע"ד רבים, מסתברא שאין כאן איסור שבועה מן הדין, שהרי לא נשבע זה, שלא ישא אשה אחרת עליה. ואין במשמע: עליה אלא לאחר נשואין. אבל קודם שישאנה, לא נשבע זה. וכן, לא נשבע שישאנה, שיפול בו הספק שאמרת, שמא היתה הכוונה שלא תהא שום אשה נשואה לו עמה. והגע עצמך! הרי שחזרה היא בו ונשאת לאחר, היאסר זה כל ימי חייה של זו, שלא ישא אשה. אלא באמת, לא היתה הכוונה, אלא לאחר שתנשא לו. ולפיכך, ייבם ויזהיר שלא ישא המשודכת, שהרי לא נשבע שישאנה אלא שלא ישא אשה אחרת עליה. אבל הטעם שתלית עצמך בו, דיבם לאו אחר הוא, וממנה דיבמה ג"כ לאו אחרת היא, אין אותו הטעם כלום. ואף על פי שאמרו בפ"ק דסוטה (ה ע"ב): לאחר, ולא ליבם. לאו בכל ענין, אמרו. ותדע לך, דהא אמר רב אסי בכתובות, פרק האשה שנפלו (כתובות פ"א ע"א), גבי תנאי כתובה: דלכשתנשאי לאחר, תיטול מה שכתוב ליכי. ליבם אחר הוא, וכבר ידעת תי' דבר זה, ואין מפרשין לחכם.