שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק רס״א סימן ב׳

תשובה: לא אמרו בפחות מזה, שאינו זוכה, לו לו ולא לאחרים, אלא בזוכה ע"י עצמו. לפי שאין [לו] יד כלל. אבל בקנין ע"י אחרים, א"נ במזכה לו ע"י אחרים, דבר ברור הוא, שזכין לו. דאפי' במזכה לעובר, נחלקו בר"פ מי שמת בבבא בתרא, דאיכא מ"ד דקנה (ולכ"ע) [ולקטן] לית דין ולית דיין, דקנה. ואפשר נמי, דזכין להם דבר תורה. וכדמשמע בפ' האיש מקדש (קידושין מ"א ע"א). דאמרי' התם: מנ"ל, דשלוחו של אדם כמותו מהכא. ויקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית. ואקשי': אלא הא דא"ר גידל אמר רב: מנין ששלוחו של אדם כמותו?, שנאמר: נשיא אחד, נשיא אחד. ונעשית חלוקתן, כאלו היו שם כל ישראל. ת"ל שליחות מהכא? ודחינן: ותסברא, דהא שליחות היא. א"כ מצינו שליחות לקטן, וקטנים לאו בני שליחות נינהו. כלומר: דהרבה קטנים היו בהן, ואפי' פחותין מפעוטות. אלא כי הא, כלומר אלא אין אנו למדין מאותו הכתוב, ששלוחו של אדם כמותו, אלא כי הא, דרבה בר בר חנה א"ר גידל אמר רב: אנו למדין ממנו. דאמר רבה בר בר חנה אמר רב גידל אמר רב: מנין שזכין לאדם שלא בפניו? שנאמר: נשיא אחד נשיא אחד וגו'. אלמא: זכין לקטן דבר תורה, ואפי' לקטן המוטל בעריסה, דכמה קטנין המוטלין בעריסה היו בהן. ומעתה, זה שנתן בקנין על ידי אחרים, לקטן הפחות ממדת צרור וזורקו, אגוז ונוטלו, קנה, וא"צ לפנים