שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ר״ס סימן ב׳

תשובה: דיני המס בכל מקום, אין יסודתן בהררי קודש התלמוד. ובכל מקום ומקום, תמצא בו דינים מחונפים על פי הנהוג, והסכמת גדוליהם, אשר גבלו ראשונים. ורשאין הן בני העיר לעשות תקנות קבועות, ומנהגים ידועין, כפי מה שירצו שלא ע"פ ההלכה, שזה דבר שבממון הוא. ועל כן, אם יש מנהג ידוע להם בדבר זה, הלך אחר המנהג. שהמנהג מבטל את ההלכה, בכיוצא בזה. אבל אם אתה שואלני, במקום שאין שם מנהג ידוע, מה יהי' משפטו ע"פ דין ההלכה. בזה ודאי, הדין עם היחיד. שכיון שהקומנדור טוען: כי מחמת שנתנו לדון רמון דמונקאדה, הוא מבקש מהם. ובטענה הוא בא, ואינו מבקש אלא מאותן שנתנו לדון רמון, בכל שנתנו לו לאחר, מיד הן חייבין לתת לשני, וכפי דברי הקומנדור מיד חל החיוב על הקהל, לתת לקומנדור אלף דינרים. ואיך ישלם זה, במה שכבר נתחייבו הם לתת, קודם בואו. ואפי' תפשו הקומנדור לזה, מחמת אותן אלף דינרים, הקהל חייבים לשלם לו, מפני שהוא נתפס עליהם. וכל הנתפס על חבירו מחמת מסין וארנוניות, חייב חבירו לשלם לו. וכדתניא: אין לך נתפס על חבירו, שהוא חייב לו, אלא במסין וארנוניות בלבד. ואף על פי שהקומנדור עושה שלא כדין, לפי דבריהם, מ"מ הרי לא רצו לדון עמו, והודו לו בתביעתו. אלא שיש לבעל הדין לחלוק בזה, אם נתפס עליהם בכך, שאין חייבין לו, כיון שהם טוענים, שלא היו חייבים כלום, ואף על פי שלא דנו עמו, לפי שאין אדם דן עם שתקיף ממנו. ומ"מ אם זה מודה לקהל, שהקומנדור עושה עמהם שלא כדין, והקומנדור אינו תובע אנשים ידועים, אלא הקהל סתם, חייב לתת חלקו עמהם, לפי שהקהל אומרים לו: כבר אתה יודע, שאין אחר מן הקהל חייב לו כלום, מחמת אותה מתנה הראשונה, ושלא כדין הוא שואל. וגם הוא אינו מעליל בכך, ראובן הפ' ולא שמעון הפ' אלא כלל הקהל. וא"כ, גם אתה מתבקש כמונו. וזהו שנראה בעיני משורת הדין. והאל ית' יצילנו מעונש הדין