שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק רי״ג סימן ב׳

שאלתם: ראובן שהקדיש כל נכסיו, מקרקעי ומטלטלי ושטרותיו, וכל שיעבודן. ובתנאי, שאם יהיה לו זרע של קיימא, שיתבטל ההקדש מעיקרו, וע"פ תנאין ידועין כמ"ש בשטר ההקדש. וז"ל: העידונו ראובן על עצמו, בקנין באמירה לגבוה, ובקנין לקהל טוליטולה, כי הוא מקדיש מעכשיו ולאחר פטירתו, כל נכסיו: מקרקעי, ומטלטלי אגב מקרקעי, ושטרות, וכל זכותא ושיעבודא דאית לי' בגוייהו, הקדש גמור, מעכשיו ולאחר פטירתו, ע"פ התנאין אשר נבאר למטה. ואותן התנאים הן: שאם יהיה לראובן זה בעת פטירתו, זרע של קיימא, שיהיה בטל כל ההקדש הזה בכמותו וכללו. ועל ענין מה שנבאר למטה, וירש כל נכסיו הזרע הנז', אשר יהי לו על ענין זה. שיהיו כל הנכסים הנז' למעלה, עומדין ביד ב"ד קהל טוליטולה, עד שיגדל הזרע, ויהי' בן י"ג שנה. ולכשיגיע הזרע הנז' לגדלות הנז', יחזירנו הב"ד הנכסים הנז' אחר שיגבו ממנו ב"ד הנז' ג' מאות זהובים, להקדש טוליטולה. ואם לא יגיע הזרע הנז' לשני גדלות, ויפטר קודם לכן יחזרו הנכסים הנז' הקדש כבראשונה. וקנינא מראובן הנז"ל על כל מה שנכתב עליו למעלה, מלות נכונות, במדל"ב ע"כ לשון שטר ההקדש. ואחר נולד בן, והגיע לכלל י"ג שנה. והנכסים הנזכרים מעולם לא באו ליד ב"ד, ולא ירדו להם. ועכשיו, באו זקני טוליטולה לגבות אותן ג' מאות זהובים. וטען היורש: שכיון שלא ירדו לנכסים, שלא זכה ההקדש, שהוא לא צוה אלא שיגבו מתחת ידיהם. ועוד, שלא הקדיש הוא הג' מאות זהובים, אלא שאמר שיגבו. והוא אינו רוצה שיגבו. ואנו אמרנו: שעמידת הנכסים לא הי', אלא לגרוע כח היורש, שלא ירד בהן עד שיגיע לי"ג שנה. ומה שטען: שמורישו לא הקדיש הג' מאות זהובים, ולא אמר אלא שיגבו. אמרנו: אחר שקנו ממנו, הקנין מתקן הלשון. וכאותה שאמ', גבי דין ודברים. וחשבינן ליה, כאילו אמר: הריני מקדיש בפי'. וכדאמר רב יוסף (כתובות דפ"ג ע"א): מגופה של קרקע קנו מידו.