שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ר״ב סימן ו׳

מכל אלו, נ"ל דלא אמרי' בכל אלו, בכי הא: הואיל ואי בעי מיתשיל, ממוניה הוא. א"נ הואיל ומיתשיל, חזי ליה, דבתר השתא אזלינן ליה. וכיון דהשתא מיהת לית בה דין ממון, לא קרינן ביה לכם, ומיהו י"ל שאין ראיה מכל אלו, משום דא"נ מתשיל עליה, הו"ל טבל. ואין מטלטלין אותו בשבת, וכן אין יוצאין באתרוג של טבל דהא לית ביה השתא איסור אכילה. ותדע לך, שאפי' בשל דמאי אין יוצאין, אלא לב"ה, משום דאי בעי מפקר להו לנכסי, והוי עני, וחזי לי' השתא, וכדס"ל דמאכילין את העניים דמאי. אבל טבל ודאי, אין יוצא בו. והילכך, כיון דאי מתשיל עליה, הו"ל טבל, לית ביה הואיל. ואי אמרת הואיל ואי בעי מתשיל עליה, ומפריש עליה ממקום אחר, וחזי ליה; לא היא! דהא אין מגביהין תרומו' ומעשרות ביום טוב, וכאותה שאמרו בעירובין, בפ' בכל מערבין (עירובין כו:). דתנן התם: מערבין לנזיר ביין, ולישראל בתרומה. סומכוס אומר: בחולין. ואמרי' עלה בגמ' עירובין [ד' ל:]: ואלו נזיר ביין לא פליג. מ"ט, אפשר דמיתשיל אנזירותיה, תרומה נמי מיתשיל עילויה? אי מיתשיל עילויה, אהדרא לטיבלה. ולפרוש עליה ממקום אחר? סומכוס סבר לה כרבנן, דאמרי: כל דבר שהוא משום שבות, גזרו עליה בין השמשות. ומ"מ יש לדחות, שאין ראיה מחלה, שהרי חלת חמץ אסורה לכל. ואפ"ה אמרינן בה: הואיל. ומה שאמר כן בעלמא, דכל דבר שאין ראוי עכשיו, לא לו ולא לאחרי', לא אמרי' ביה הואיל. דהא ודאי משמע, דאין יוצאין בשל הקדש שלא נפדה, ואף על פי שלא שנאוה במתני' דלולב הגזול, כמו שלא שנו את הטבל. ובעלמא נמי, גבי מצה ועירוב וטלטול שאמרו, דבשל הקדש שלא נפדה אסור. ולא אמרינן ביה, הואיל, ומהאי טעמא, דאמרן. כיון דהשתא לא חזי ליה, ולא לאחריני, אלא שי"ל דחלה נמי, כיון דאי מתשיל עלה השתא עד שלא תחמיץ, הוי כדידיה, וכעיסתו שהחמיצה. ועד שלא תחמיץ, ראויה היא לכהן. ומ"מ, עדיין נ"ל להוכיח מההיא, דכל כהנים ולוים נהנים לי, דאפי' למ"ד טובת הנאה ממון, אסיקנא בפ' בתרא דנדרי', דבאין כהנים ונוטלין, דשויא עילויה עפרא בעלמא. ואמאי? לימא הואיל ואי בעי מתשיל, ומצוה נמי לאתשולי, בדידיה נמי, ומיניה קא מיתהנו, ומהשתא מתסרא עלייהו, וכ"ש דאי מתשיל, נמצאו נהנין מן האיסור למפרע. א"ו כיון דהשתא לא מיתשיל, ולא מהניא ליה מידי, עפרא בעלמא הוא לדידה, ולאו ממוני' הוא. ואפי' לשמא מתשיל לא חיישינן. ולא מהניא ליה מידי, עפרא בעלמא הוא. ואף על גב דמצוה לאיתשולי עילויה, כדלא חיישי' בעל מנת שאין עליך נדרים, ובע"מ שאין עלי נדרים. וי"ל גם בזה, דהיינו נמי טעמא, דלא אמרינן ביה הואיל דכיון דאמר: דכל כהנים נהנין לי; תרומתו אסור לכל. דהא להדיוט לא חזיא, לפי איסורו. הילכך, שויא עליה עפרא בעלמא. ולא אמרינן ביה הואיל, ולאו כדידיה דמיא.