שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ר״א סימן ג׳

ולעיקר הדין, ודאי הכי הלכתא. דכשהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. וכדמוכח ההיא דבר שטיא, פ' האשה שנארמלה (דף כו): דאתו בי תרי ואמרי: כשהוא שוטה זבין. ואתו בי תרי ואמרי: כשהוא חלים זבין. א"ר אסי: אוקי תרי לגבי תרי, ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. דאלמא: לכ"ע אי זבין כשהוא חלים, זביניה זביניה. וכ"כ רבינו האיי גאון, בספר המקח בשטר ג'. וז"ל: מי שהוא עתים חלים, ועתים שוטה, אם יש עדים שאותו מכר שמכר בעת שהיה חלים, ממכרו מתקיים. וכדגרסינן: בר שטייא זבין בנכסיה כו'. איתחזי לן מהכא, טעמא דהוה עדות מוכחשת. הא לא הוי עדות מוכחשת, אילו אתו סהדי דודאי בימי שטותו מכר, אין ממכרו מתקיים, ואילו אתו סהדי ואמרי שודאי בימי פקיחותו מכר, ממכרו מתקיים. וכדגרסינן: כשהוא חלים, הרי הוא חלים לכל דבריו, וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו, עכ"ל הרב ז"ל. וזה מפורש כדברינו.