שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ר״א סימן א׳

שאלת: הא דאמר רבא: עתים חלים ועתים שוטה, הרי הוא כפקח לכל דבריו, קי"ל כוותיה. ואם גירש בשעה שהוא חלים, גיטו גט? או לא קי"ל כוותיה, ואין גיטו גט, עד שישתפה. ואיסתפקא לי הא, משום דמשמע בירושל' [גיטין פ' שאחזו הל"ט]: דר"י דקאמ' גבי מי שאחזו קורדייקוס, לכשישתפה פליג עליה. והכי איתא התם. פעמים שוטה ופעמים חלים, בשעה שהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו. בשעה שהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. אתא עובדא קמיה דשמואל, אמר: כד הוא חלים, יתן גט. מה שמואל כר"ל דאמר: לכשישתפה. רובה דשמואל מן דרשב"ל דו אמר: כד דו חלים, יתן גט. ותחלימני ותחייני. ואנן קי"ל כר"י, דאמר: לכשישתפה. דאע"ג דמחלפא שיטתיה דירושל' מתלמודא דידן, דמפכא ותני לה, ומסיק הדא פליגא על ר"ל, ולית לה קיום. אנן אתלמודא דידן סמכינן. דתני לה כר' יוחנן, דקי"ל כוותיה במקום ר"ל. וההיא מתניתא דהוה צלוב או מנגיד, דמינה דחי בירושל' לר"ל תלמודן דידן (גיטין ע:), מתרץ לה שפיר. דהתם דעתא צילתא, והכא דעתא שגישתא. והכי פסקי רבוותא ז"ל. וכ"כ הרמב"ם ז"ל: מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש, ואינו צ"ל נשתטה, אינו מוציא לעולם, עד שיבריא. דמשמע יבריא לגמרי, לא שישתפה לשעות. אלא דקשיא הא דאמרי' בר"פ חרש (קיג), גבי בעיא דרב אשי על מילתא דר' אלעזר, דאמר תרומת חרש לא תצא לחולין כו'. ואי אמרת עתים חלים ועתים שוטה, קידושי מצי מקדש, גירושי לא מצי מגרש. מאי? תיקו. דמשמע מינה דמספיקא אזלינן לחומרא. דגבי קדושין אמרי' דילמא חלים הוה. וגבי גירושין חיישינן דילמא בשעה שהוא מגרש, שוטה הוא, ואין גיטו גט. הא אי ידעינן דחלים הוא, גיטו גט