שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ר׳ סימן ב׳

שאלת: ראובן שלח גט לאשתו על ידי שנים, שהם עדי חתימת הגט, והם עדי מסירה. ונתנוהו ליד האשה, כראוי וכהלכה. והיא לא שתה אל לבה, לאמר לקרוביה. והשלוחים הלכו להם, ולא חזרו אצל הבעל. ולא יצא עליה קול, לפי שמצאוה יושבת יחידה. וחשש הבעל, שמא לא עשו שליחותן. וחזר וכתב גט אחר, ושלחו ביד שנים אחרים, ונתנוה לה בפני קרוביה. והשתדלו לתת השלוחים במשמר ובמאסר, והפחידום. ומחמת יראה, חזרו והגידו כי ליד אשה אחרת נתנו לה הגט, ונתחלפה להם רחל בלאה. ושמעו ב"ד דברי העדים האלו האחרונים, והעמידו האשה בחזקת א"א, לפי שלא שמעו מגט הראשון כלל. ואמנם לא התירוה לכהונה, מפני שחששו כי מחמת יראה חזרו והגידו מה שהגידו. וטרח הבעל וחזר אחר העדים הראשונים ימים רבים, והביאם לפני ב"ד יפה, וחקרום ודרשום היטב כראוי, וקבלו עדותם שלא בפני האשה. הודיענו: מהו בקבלת עדות זה, אם אין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד, באיסורא כממונא. ואם ילך מגרש זה, וישא אשה אחרת, אם יקרא פורץ גדר אשר גדרו חכמים בנושא אשה על אשה, כיון שלא יצא עליהם שם מגורשת, או לא? לפי שעדיין לא נתברר, אם קבלת העדות נעשה כדין, או לא? ואי לא, אמרינן אין מקבלים עדים אלא בפני בע"ד באיסורא כממונא. ולא גרע האיש מן האשה, אילו באה האשה לפנינו בעידי מסירת הגט, מי לא שרינן לה, כ"ש האיש שלא נאסר אשה לו לישא מן הדין [שמא צ"ל: שלא נאסר לו לישא אשה מן הדין], אלא מן התקנה?