שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קצ״ב סימן ג׳

תשובה: הדין עם ראובן, שהרי האמינו כשני עדים כשרים. ומתוך כך, פסל כל שאר עדים דעלמא, שלא יהיו נאמנים עליו בפרעון. ולא נחלק אדם בדבר זה מעולם. ואפילו באו עדים, והעידו שבפניהם פרע לו מנה שבשטר זה. וכדגרסינן בשבועות, פרק שבועת הדיינים (שבועות דף מב): ההוא דא"ל לחבריה: מהימנת לי כבי תרי, כל אימת דאמרת: לא פרענא. אזל פרעיה באפי בי תלתא. אמר רב פפא: כבי תרי הימינה, כבי תלתא לא הימניה. אלמא: דבי תרי לא מהימניה, אפי' לרב פפא, ואפילו תלתא נמי, ואפי' אלף לא מהימני. כדאתקיף עליה התם, רב הונא בריה דרב יהושע. דגרסינן התם: מתקיף לה ר"ה בריה דר"י: כי אזלינן בתר רוב דעות, ה"מ לענין אומדנא, דכמה דנפישי בקיאי טפי. אבל לענין עדות, תרי כמאה, ומאה כתרי. וקי"ל כרב הונא בריה דר"י. ואינו דומה לשובר, כי עדי השובר אינן מעידים על הפרעון, אלא על הודאתו של מלוה, שהודה בפני עדים אלו שנפרע, והעידם על עצמו. ואפילו בזה, יש מגדולי המורים ז"ל שחלוקים בדבר זה ואומרים: כי אפילו שובר אינו מועיל. ואינו לו תקנה במקום נאמנות, אלא כמודה בב"ד. ואנו חוששים לזה, כדברי אלו האחרונים ז"ל.