שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קפ״ה סימן ב׳

תשובה: דבר ברור הוא, שהציבור רשאים לגדור ולתקן תקנות ולעשות הסכמות, כפי מה שיראה בעיניהם, והרי הוא קיים כדין התורה. ויכולים לקנוס ולענוש כל העובר בכל אשר יסכימו ביניהם, ובלבד שיסכימו בכך כל הציבור, באין מעכב. וכן אם יסכימו כל בני מלאכה אחת שבעיר, כגון הטבחים והצבעים והספנים וכיוצא בהם, בענין מלאכתם, בהסכמה אחת. שכל חבורה שהם בני ענין אחד, הרי כעיר בפני עצמה. ואף על פי שלא הסכימו מדעת שאר בני העיר, ובלבד שיהיה בהסכמות אלו תלמיד חכם שבעיר, אם ישנו בעיר, או אדם חשוב שנתמנה פרנס על העיר. שאם יש ת"ח או פרנס שנתמנה על הציבור, ועשו שלא (מדעתם) [מדעתו], אין הסכמתם הסכמה. כדגרסינן בפ"ק דב"ב (ט'): הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי, דכל דעביד ביומא דלא דיליה, לקרעוה משכיה. אזל חד, ועביד ביומא דחבריה, וקרעוה למשכיה. אזל קמיה דרבא. חייבינהו. איתיביה רב יימר בר שלמיה לרבא: ולהציע [בנוסח שלפנינו: ולהסיע] על קיצתן. לא אהדר ליה, ולא מידי: אמר רבא: שפיר עבד, דלא אהדר ליה. הני מילי, דליכא אדם חשוב. אבל איכא אדם חשוב, לאו כל כמינייהו דמתנו. ותניא בתוספתא דמסכת בבא מציעא. רשאין בני העיר להתנות על השערים, ועל המדות, ועל שכר פועלים. רשאים לעשות קיצתן. רשאין בני העיר לומר: כל מי שילך אצל מלכות, יהא נותן כך וכך. וכל מי שתרעה בהמתו, או תרעה פרתו, בין הזרעים יהא נותן כך וכך. רשאים לעשות קיצתן. ורשאים הצמרים והצבעים לומר: כל מי שתאבד ספינתו, נעמיד לו ספינה אחרת, ע"כ. סוף דבר, כל בני חבורה אחת, הרי הם כבני עיר אחת בפני עצמה, לכלל דברים אלו. וכן כל ציבור וציבור, רשאים לעשות לעצמן כן, ולקנוס ולענוש שלא מדין התורה, וכמו שכתבנו. וכמו שנזכר בגמרא בפרק קמא דבבא בתרא, ובתוספתא דבבא מציעא. וכן נהגו בכל קהלות הקדש, ולא נסתפק אדם בזה מעולם.