שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קס״ה סימן ג׳

תשובה: ממה שאמרת, שטען שמעון ואמר: אשתבע לי שלא פרעתיך; משמע שטוען שפרע לראובן עצמו, אחר שקנה עליו שטר החוב, ואם טען כן, הדין עמו. אבל ממה שאמרת: שאינו יכול לישבע, שאינו יודע האמת, וכן ממה שאמרת: שהכותי רוצה לישבע, משמע שאינו טוען שפרע לראובן, אלא לכותי שהוא בא מחמתו, ולא שייך בכי הא: אשתבע לי דלא פרעתיך. אלא יבא הכותי, וישבע לי שלא פרעתיו. ואם הכותי רוצה לישבע, לית דין ולית דיין שיתחייב שמעון לפרוע לראובן בכך. ואין בכך משום: לא ישמע על פיך; בכותים הללו, שהם אין עושין מאותן הדברים, הארבעה. וכן אמרו בתוס' ז"ל. שאם אין אתה אמר כן, מה ראית להסתפק בזה, ואתה מלוה את הכותים, ומשתתף עמהם, ומשביעים לפרוע לזמן פרעתיו למלוה. יבא המלוה וישבע לי, שלא פרעתיו, ולא אמר כלום, ואין חוששין לו ואין לוקח זה, באומר איני יודע אם הלויתיך, ואם נתחייבת לי, אם לאו. דכיון ששטרו בידו, חזקה לא פרעו, דא"כ שטרו ביד מלוה מאי בעי? ואם אין אתה אומר כן, אף היורשים לא יגבו שט"ח שהניח להם אביהם, שיטעון הלוה פרעתי את אביכם, והיורשים אין להם טענת ברי שלא פרע. וחזרו להיותן כאומר: איני יודע אם הלותיך, אם לאו. וכ"ש אם לא הגיע זמן הפרעון, כשמכרו לראובן. דהא קי"ל כר"ל דאמר במס' בתרא (ה:): חזקה אין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו, וגובה אפי' מן היתומים ובלא שבועה. ועוד אני אומר, שאפי בא המוכר והודה שפרעו, אינו נאמן. שאם פרעו ויש לו, יחזיר מעות שנטל ללוה. ואם אין לו, חוששין לקנוניא, ובמקום שחב לאחרים אינו נאמן. כההיא דשטר אמנה הוא זה, דבפ' האשה שנתאלמנה (כא).