שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קנ״ב סימן ז׳

נדרשתי לאשר שאלוני: מן האלמנה אשר לא היה לה שיעור כתובת' כאשר מת בעלה. והיא לא נשבעה. והיתה מתפרנסת מן הנכסים ימים רבים. ומוחזקת בנכסי', ותפסה לאחר מיתה. והיא השביחה הנכסי' לאחר זמן מרובה, מן השבח אשר השביחה לעצמה. נ"ל: כי התפיס' מועלת לאחר מיתה, בין לכתובה בין למזונות. כיון דמטלטלי משתעבדי לכתו' כתקנת הגאוני', אין חילוק בזה"ז. וכל מה שדקדקו התוס' במסכת כתובות (פ"ד ע"ב): ולר"ע לא מהניא כלל, ורבא אמר: כגון שתפס מחיים, ושם פי' המורה ור"ת ומה שפי', בזמן הזה לא שייך כל זה, כיון דמטלטלי משתעבדי לכתובה ולמזונות. ועל אותה: דינתנו ליורשי' או': כי דוקא בימיהם ליורשי' לא יתנו לאשה, אבל עתה דמתקנת הגאוני' משתעבדי לאשה ולבע"ח, יתנו להם מדרבי נתן. גם כי הקושיא: דלא אשכחן תנא דאית ליה תרי חומרי, ולומר: דמשתעבדי מטלטלי ומדר' נתן, יש לומר: דהגאוני' עשו בתקנת' מטלטלי כמקרקעי. אבל מ"מ, אין לה לגבות לא כתובה ולא מזונות מן השבח, כדמשמע בבכורות (נ"א ע"א). ואפי' אמרה: ראו, כיון שלוקחת מזונותיה, עליה להשביח הנכסים. ואפי' טורחת להשביח, כיון שמעשה ידיה שלהם. ועוד: כי לא אמרי': ראו, וראו לא שייך אלא באש' יורשת. ועוד נראה: כי אמרינן בב"מ (מ' ע"א) על אותה (דאמרינן) [דמרי] בר איסק: דאין חלוק [בין] נכסים ששבחו מחמת נכסים לשבחו מחמת עצמן, מכח הקושיא. שמביא ראיה מן המשנה: דהשביחו לאמצע, וכן אמר רב. ומקשין: וכי יש ראיה מרב יותר מן המשנה? ומתרצין: שרב אמר: פרדיסי וכנסתי דשקלי הוי כמו שבחו נכסים מחמת נכסים, אף על פי שטרח בהן. כ"ש שאם טרחה להלוותם, שזהו כמו שבחו נכסים מחמת נכסי'. ובכל ענין, לאשה כלל לא כתובה ולא מזונות. ותו לא מידי. כי הדין עם היורשין. ולא תגבה האלמנה לא כתובה ולא מזונות מן השבח. והנראה בעיני כתבתי. וחתמתי: משה יחיה ה"ע בן הרב ר' יוסף עמי. זהו מועתק מכתב ידו.