שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קנ״ב סימן ד׳

אנכי החתום מטה הודעתי אליכם לפע"ד ע"ד בני ראובן אשר שאלו לאלמנת אביהם ראובן שתשבע על הנכסי' אשר עתה בידה: אם יתרים על כתובתה. ואם הדין נותן שתטול כתובה כפי הדברים אשר אמרו מנגד? והם אומרים: כי הושבחו הנכסים מעצמן. ואף אם טרחה בהם להשביחם, כיון שהיתה ניזונת משל יתומי', מעשה ידיה שלהם. ובעבור זאת אומרי' היתומי': כי אין לאלמנה לא כתובה ולא מזונות על השבת. רק על הקרן אשר הניח לה בעלה בשעה שמת. והיא אמרה: כי לא הניח לה בעלה בשעה שמת רק אחד עשר ליטרין במשא ובמתן, ומטלטלין, ושלשה טבעות זהב ושתי משבצות אחת מזהב ואחת מכסף. ואף על פי התביעות הללו, הודעני אליכם: אם האלמנה זו השביחה הנכסים אשר היו בידה והשביחו הנכסים על ידה, יקח מן השבח לאמצע. ויגבה מן חצי השבח אשר לעצמה מזונתיה. ומזונות הנער ינכה מן חלקו המגיע לו. ואם אמרה בשעה שמת בעלה ליורשיו: ראו מה שהניח לי בעלי, ואין מגיע לשיעור כתובתי, והיתומים נתרשלו ולא הטו אזן אליה להשביעה ולהוציאה מן הנכסים, יען כי ידוע: כי לא היה בנכסי' שיעור כתובה, ובעבור זאת לא חשו להשביעה, לא השביחה לאמצע אלא לעצמה. ותשבע בפניכם: בשעה שהניח בעלה חיים לעולם, הנכסי' אשר היו בידה לא הגיעו לכדי כתובתה. והקרן והשבח הכל שלה. כמ"ש בפרק מי שמת (בבא בתרא קמ"ג ע"ב) במשנה: וכן האשה שהשביח' את הנכסי' השביחה לאמצע. ואם אמרה: ראו מה שהניח בעלי, הריני עושה ואוכלת, השביחה לעצמה, ואם רוצה לקחת מזונות על הנכסי' עד כדי כתובתה, יכולה לקחת לאמצע מזונות על הנכסים שהניח לה בעלה. ומה שתפסה, בין מחיים בלאחר מיתה עבור מזונות. אבל עבור כתובה, נחלקו חכמי ישראל אם התפיסה מועלת מחיים במטלטלין. ועד שיעור כתובה יכולה להחזיק עבור מזונות, ולא יותר, כמו שפירש הר"י ז"ל. וצריכה לישבע: כמה היו הנכסים בשעה שמת בעלה, בין ידועי' בין אינם ידועים לבעל. וכל מה שהיה לה מבעלה הראשון, עד כדי כתוב' מראשון, הכל קנוי לבעל. וצריכה לישבע עליהם. ואם היו קיימין בשעה שמת בעלה, ויתירים על כתובתה משני, המותר ליורשי', ואם רוצה להתפיס מזונות על הנכסים עד כדי כתו', תשבע שלא תבזבז על הנכסים אשר תחזיק. וצריכה לשבחם עבור היתומים בשבועתה מעתה. ועוד דבר: היתומי' אשר תובעי' כתובת בנין דכרין, אמת הדבר. כי כתובה נעשית מותר לחברתה. ואם יש בנכסי' מותר דינר, יקחו היתומים כתובת אמם. וזאת כתובת' והיתר יחלקו בשוה. ומי אני כי בררתם אותי להורות אם למדתי, כבר הכל שכחתי בעונותי. אכן למדוני חבירי אשר בעיר הזאת, והסכמתי לעצתם. כי המשפט נכון ואמת ואין עליו לפקפק. ושלום אל דייני ישראל ולכל ישראל חיים לבדם ושלום. מרדכי בן הר' ר' יוסף הלוו דב"ח.