שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קנ״ב סימן כ׳

ולפי שהענין דומה קצת לנדון שלפנינו, אכתוב לפניך מה שאמרתי בפ' הכותב (כתובות דף פו ע"א), בענין פריעת בע"ח מצוה. דגרסינן התם (כתובות פ"ו): א"ל רב כהנא לרב פפא: לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה, אמר לא בעינא למיעבד מצוה, מאי? א"ל: מכין אותו עד שתצא נפשו. וכתב ר"ח ז"ל, וז"ל: וכן דין היתומים שירשו מטלטלים, דקי"ל: מצוה על היתומי' לפרוע חובות אביהם, ע"כ. וכ"כ רבותינו הצרפתים ז"ל בתוספותיהם בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנז ע"א), גמרא: נפל הבית עליו ועל אביו: דמצוה עליהם, וכופין אותם. וכ"נ שם (בבא בתרא קנ"ז) מדברי הרב יוסף הלוי אבן מיגאש ז"ל. וכדבריהם נראה לי להוכיח, מאותה שבפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ז), י שמואל: דאקני קנה ומכר, דאקנה קנה ואוריש, מהו? ואתי למפשטה מהא דתנן: נפל הבית עליו ועל אביו, והיתה עליו כתובת בנין דכרין וכתובת אשה ובע"ח יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון, ואח"כ מת האב. ואי ס"ד: דאקני קנה והוריש לא משתעבד, ואי נמי דאב מת ראשון, דאקנה הוא, פריך ר"נ: זעירא חברין תרגמה: מצוה על היתומי' לפרוע חובת אביהן. וההיא מתני', ודאי בדיני כפיה קא מיירי. אלמא: למ"ד: מצוה על היתומים, אגבויי מגבינן בעל כרחייהו. ועוד: מדאקשי' על ההיא אוקימתא דרב נחמן: והא מע"פ היא, ורב ושמואל דאמרי תרוייהו: מע"פ אינה גובה לא מן יורשים ולא מן הלקוחות? ואם איתא: דמאי דקא אמרינן: מצוה, בלא כפייה, אמרינן, מאי קושיא מדרב ושמואל? אינהו אינה גובה, קאמרי, כלומר: בב"ד וכפייה. ואנן, מצוה על היתומי', מדעת עצמם בלא כפייה, קא אמרינן. ויש מי שאומר: דמצוה בלחוד, ובלא כפייה הוא. וראיה לדבריהם מדאמרינן בקטינא דפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא ע"ב): א"ל אביי: מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם. הנך קמאי מצוה קא עבדיתו, השתא כי טריף, בדין קא טריף. ולא אמרן אלא דלא אמרי ליה: הני חמשין דמי קטינא בלא אמרו ליה: דמי קטינא, סלוקי סלקוה. ואם איתא דכופין, אפילו אמרו ליה: דמי קטינא, מאי הוי? אנן כייפינן להו.