שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קנ״ב סימן י״ז

ולענין מה שאמרתם: אם נתעסקה בנכסי סתם, אם הוי לעצמ' או לאמצע או ליורשים? נראה שהדבר פשוט בעיניכם: שאילו היו הנכסים מרובים מכתובה, שכל מה שהשביחה ברבית הרי הוא ליורשים. משום דמעשה ידיה ליורשים. אלא א"כ אמרה בפני ב"ד: שאינה רוצה לזון משלהם. ואפילו אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי, לא הועילה כלום, כל שהיא ניזונת משל יורשי'. ומתני' דקתני: וכן האשה, דוקא באש' יורש', וכדאוקימנא לה בגמ' בבא בתרא (דף קמד). ובנכסים מועטים, הסכימו רוב המורים: דאפילו לא אמרה, כאילו אמרה. עוד היא צריכה לי. שאילו בנכסים מרובים, אם אמרה בפני עדים:: ראו מה שהניח לי בעלי, הריני עושה לעצמי, אם מטלטלי' הם, מה שהרויחה הרויחה לעצמה. ואף על פי שהיא ניזונת מן היתומים. משום דהרי זו שולחת יד במה שאינו שלה. וגזלנית היא זו, ושבח גזלה דגזלן הוי. דמאי שנא זו מגזלן דעלמא? והגע עצמך: שאפילו שליח דמשנה לגמרי, כגון דא"ל: ליקח חטים, ולקח שעורים, הריוח לעצמו לרבי מאיר, דאית ליה: דאף שליח כגזלן, דקנינהו בשינוי. וכן נפקד ששלח ידו בפקדון. ואף זו כאחד מהן. ומיהו, בשלא אמרה בפני עדים, ולא גלתה דעתה שהיא עושה לעצמה, אנו אומרים: שהיא מתעסקת ונושאת ונותנת בתוך הבית לצורך היתומים. משום דשבח הוא לה, דטרחה קמי יתמי. אבל כשגלתה דעתה, גזלנית היא זו. ומשלמת כשעת הגזל', ואפילו אינה יורשת. ומה שהעמידו משנת: וכן האשה שאמרה: ראו מה שהניח לי בעלי, באשה יורשת, נראה לי דהיינו טעמא: משום דקתני: השביח' לאמצע. ועלה הוא דאקשינן: אשה מאי עבידתה? כלומר: כל שהשביחה הנכסים, למה השבח לאמצע? שאין עסק לחלוקת האמצע כאן. שאילו אתה חושבה מן הסתם כמתעסקת וטורחת להשביח את הנכסים ליתומים, הכל ליתומים. ואם אתה חושבה כמתכוונת להשביח הנכסים מעצמה, אם מטלטלים הם, הכל לעצמם, כאילו אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי, דגזלנית היא זו. ומשום הכי אוקימנא: ביורשת. ואי בקרקע, אם אנו מפרשים: השביחו לעצמם, דהיינו: ליטול כאריס (ר') וכל שלא אמרו: ראו, השביחו לאמצע, ואפילו גדולים, כדעת ר' מרדכי וכדעת הרב אלפסי ז"ל, היינו שאינם נוטלים כלום. משום דידעי וקא מחלי. וכדמשמע בפ' המפקיד (בבא מציעא דף לט:), בעובדא דמרי בר איסק. דא"ל אביי: התם ידעי וקא מחלי. ומשמע: דאביי נמי לא סיימוה קמיה דקטן הוה. ואשה נמי ושאינה יורשת, פריך שפיר: מאי עבידתה גבי נכסים, שיהא השבח לאמצע. ואם אנו מפרשין: השביחו לעצמן, ליטול כל הריוח, ובגדולים וקטנים כפשטיה דמתניתין, ומשום דקטנים בכי הא מחלי לגבי קרובים. דהא ממילא לא איכא איניש דטרח ומשבח בנכסיהון. וקרוב שזה נהנה וזה אינו חסר הוא. וכפשטה דעובדא דרב ספרא. והו"ל כענין נכסי רטושין לשבויים, שקרובים יורדין ונוטלין לעצמן כל הפירות, עד שיהיו בעלים ממשמשים ובאים. וכדדיקא לי סוגיא דהתם שבפרק המפקיד, דמשמע: דליכא לר' שמעון בן גמליאל בין רטושין לשבויים, אלא זריז ונשכר בלבד. ה"נ מקשה מכולה מתני': אשה מאי עבידתה לחלוק באמצע בששבחו נכסים מחמת נכסים, אי נמי: ליטול כל השבח, כשאמרה: ראו? ומשום דמתני' סתמא קתני, ומשמע: בכל נכסים שהניח האב, בין במטלטלי בין במקרקעי, אקשו בגמרא סתם: אשה מאי עבידת'? דבין כך ובין כך, מאי עבידתה, כדאמרן. ומה שאמרתם: שכל שהיא ניזונת מהיתומים, אפילו אמרה: ראו, לא אמרה כלום. דמ"מ, מעשה ידיה של יתומים הן. אף ר"ח כן פי' שם. ואני אומר: מי יוכל לדון עם שתקיף ממנו, ומי שישיב את האריות. אבל אם לדין, יש תשובה. שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות ולעקור ולנטוע, ולא להשכיר כלום ולהתעסק ברבית, אלא לעשות בצמר הקצבה השנויה במשנתינו. ואם רצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת, אינו רשאי. שאינה אצלו כעבדו ושפחתו הכנענים, שיכול לשנותן אכל מלאכה, וא"נ העבדים וא"נ: פועלים, בשאמר להם: עשו עמי מלאכה היום. ולפיכך: מציאתן לבעל הבית. משא"כ במציאת האשה, דמן הדין מציאתה לעצמה, אלא שתקנו שתהא לבעל, משום איבה. וכדגרסינן בירושלמי בפרק מציאת האשה: רבי אבא ור' חייא בשם רבי יוחנן: מה טעם אמרו: מציאת בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים הרי אלו שלו: מפני שהוא יכול לשנותן למלאכה אחרת. מה טעם אמרו מציאת בנו ובתו הגדולי' ועבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם: מפני שאינו יכול לשנותן למלאכה אחרת. ואמר מר: מציאת אשתו שלו. אמר ר' יוחנן: טעם אחר באשה. מהו טעם אחר באשה? אמר רבי חגי: מפני קטטה. וכיון שכן, אם ניזונת משל יתומים, אם השביחה או הרויחה במעות, למה אנו דנין שבח וריוח זה במעשה ידיה להיות ליתומים? הגע עצמך, אילו היה לה נכסי מלוג וטרחה ונשאה ונתנה אותם ברבית, או השביחה אותם, הנאמר: שאותו ריוח ואותו שבח נדון משום מעשה ידיה, ויהיה ליתומים? ומה בין ריוח נכסי מלוג שלה, לריוח שהרויחה במעות שנטלה משלהם לעצמה? אלא מן הדין הייתי אומר: שכל הריוח לעצמה. ומשלמת ליתומים כמו שנתבטלה ממעשה ידיה, כפועל ששכרו בעה"ב לעבוד עמו. שמציאתו לעצמו, ומשלם אגר בטלה לבעל הבית. ואפשר שהאשה אינה משלמת אפילו אגר בטלה. שכל שהיא עושה, אמרו: שמעשה ידיה לבעל, ואי נמי: שכופה לעשות. אבל אם נתבטלה ולא עשתה, אינה חייבת לשלם, וכדמוכח שמעתתא בפרק דייני גזירות (קב:), במי שהלך בעלה למ"ה, שפוסקין לה מזונות, ואין מחשבין עמה מעשה ידיה. ועוד נראה לי שאפילו תמצא לומר: שזה כמעשה ידיה, והוי ליתומים, אם הדבר כן שאינה ניזונת אלא מן הקרן שמצאה בבית הבעל ועוד כדי אותו סך בלבד, א"כ כל שאכלה כדי הקרן, שוב אין לה מזונות. וכל שאינה ניזונת משלהם, מעשה ידיה לעצמה. ולענין מה ששנינו: אם אמרה: ראו, מסתברא כדברי רש"י ז"ל: דלאו דוקא בב"ד, דה"ה בפני עדים או אפי' היה שם גילוי הדעת או דבר מוכיח, כמעשה דרב ספר' בבבא בתרא (קמד:). והדין נותן. שהרי בשהשביחו נכסים מחמת נכסים, מדין מחילה נגעו בה, וכדאמר אביי בפרק המפקיד (מ'): התם ידע וקא מחיל. וכיון שכן, כל שיש הוכחה שאינו מוחל, דיו. וכ"ש שאינו צריך להתנות בפני בית דין. שכל שצריך ב"ד, לא שתקי לא במתני' ולא בברייתא מלפרושי בהדיא. כמו שאמרתי במחזיר אבידה: אם יש בית דין. אם אין שם בית דין, בפני מי שנתנה? וכן בשאר מקומות. וכן אי אפשר שלא היו מפרשין כן בגמרא, כיון שהדין תלוי בכך. אלא שאני רואה שרבינו הגדול הרב ר' מאיר, המקום יהיה בעזרו, אמרה מתוך הירושלמי. וכתב גירסת הירושלמי כן: אמר רבי לא: אמרה בב"ד. ופי': שם אמורא. וכן ודאי דהוא בספרים שלנו. אבל בפי' ר"ת ז"ל גריס: אמר רבי אמי: אם אמרו: ראו, לא אמרו: בב"ד. וכן האשה שאמרה, אמר רבי אמי: לא אמרה בב"ד. ואם הגירסא כן, פירושו בהפך, ולומר: דאמרו ואמרו ששנינו במשנתנו, אין צריך לומר ב"ד. והגירס' הזאת נראית יותר. לפי שמסכמת עם הגמרא, שלא הזכירו אמירה בב"ד כלל. ואפילו לפי גירסת ספרים שלנו, גרסינן בין ביורשים בין באשה כן. וכן הגירסא בספרים: אם אמרו: ראו, אם לא אמרו בב"ד, וכן האשה אם לא אמרה בב"ד. ואם היו הנכסים מועטים, שיהא מן הסתם בלא אמרה, (בגלויי) [כגלויי] דעת שאינה יכולה לזון מן היתומים, דאמרן, הוא כדברי רשב"ם ז"ל. אפשר הואיל ונפק מפומיה דמר, וכל שכן שהסכי' על דבריו רבי' הרב ר' פרץ. ואף על פי שיש לבע"ד לחלוק, הרי אנו כופפים אזנינו להם כמותם. ונאמר: כבר הורו זקנים ואיתנים מוסדי ארץ, אשר בית ישראל נכון עליהם. אלא שאני רואה בזה דבריך מורי הרב רבי אליעזר יותר נכונים ומסכימים על האמת. דכל שלא אמר': ראו, מן הסתם טורחת להשביח נכסי' של יתומים. דשבח הוא לה שטורחת ומשבחת להם. ואפילו לדברי רשב"ם ז"ל, אני אומר: דמ"מ לכאורה יש לחלק בין זוזי, למטלטלי שצריכים שומא. דבזוזי תפיסתה תפיסה גמורה לפרעון כתובה, דלא צריכי שומא. וכדאמרינן במסכת מציעא (סט:) זוזי כמאן דפליגי דמו. אבל מטלטלין דצריכי שומא, עד שישומו אותן לה ב"ד, הרי הן של יתומים. אלא שיש לי לומר לפי דבריהם: דמ"מ, אף ע"פ שאין תפיסתה עושה גבייה גמורה, אפ"ה אנן סהדי: דאף היא רוצה לעכבם מחמת כתובה, ולהתעסק בהם לעצמה. ושלא תזון מן היתומים מעתה. וכיון שכן, אין מעש' ידיה שלהם, והו"ל כאמרה בב"ד: ראו. ואני כבר כתבתי מה שנראה לי בדין מעשה ידיה, בכענין זה. ואף על פי שאין דעתנו מכריע[ה] את ההרים הגדולים, ושיחתנו אינה עוקרת הדקלים ממקומם. שהם אמרו, והם יודעים מאיזה טעם שאמרו. ויש לנו לענות אמן על כל דבריהם. אלא שאנו כמלקטים שבלים אחריהם. ומ"מ לענין הדין בנדון שלפנינו, באשה זו הרי היא מגלה בטענותיה שלא תפסה מה שתפסה לפרעון כתובה, ולא להרויח בהן לעצמה. אלא כאלמנה שטורחת להרויח ולהתפרנס מהן, כאלמנה הניזונת מן היתומים. ולפיכך: מה שהשביחה, בין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטים, השביחה ליתומים. אלא שלפי מה שכתבתי אני, ניזונת מרבית הנכסים, וכמו שכתבתי למעלה. ומ"מ, מה שהוציאה לבנה קטן יתר מחלקו, ומחלק האחים הג' שהלכו להם, יחשב עליה. אבל על חלק אותן הג', היא נאמנת, כ"ש כאן. ואפילו אם ישנן, נאמנת, ובשבועת היסת, מיגו דאי בעיא אמרה: החזרתי. והוא שתאמר: הילד במה שהיא מודה, או שאותו שנשאר בידה בעסק שטרות. ואם לאו תשבע בנקיטת חפץ, כמודה מקצת. ואין לה להוציא מה שתפסה מתחת ידה. אלא שצריכה להראות מה שלקחה, כדעת תלמידי ר' יונה בירושלמי, ולפי מה שפסק הר"מ במז"ל. ואף על פי שאין דעתי מסכמת לפסוק כך. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.